למדנו השבוע: "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם", היא שאלת הבן הרשע מן ההגדה. וכמו שדייקו חז"ל: "לכם - ולא לו". סופו של הבן הרשע ידוע, ולא נאריך בהיסטוריה.
"ואֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ".
אבל הדבר המפתיע והמעניין הוא הפסוק הבא:
ומפרש רש"י: "ויקד העם - על בשורת הגאולה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם". עם ישראל מודה לה' על בשורת הבנים. הבן הרשע!
איזו מן שמחה והודאה יכולה להיות כאשר מדברים על ילד שכזה? הרי אין דבר עצוב יותר מאשר לראות את הילד שגידלת סר מדרך הישר, וכשהוא יושב בשלחן הסדר הוא שואל בזלזול "מה העבודה הזאת לכם".
התשובה טמונה בעצם הבנת תוכן הבשורה: עם ישראל התברך באותו הדור בפריון יוצא דופן. משבעים נפש למיליונים תוך 4 דורות. אם כן, מהי "בשורת הבנים"? וכי לא היו להם בנים באותו דור שהיו צריכים להתבשר על ילדים עתידיים?
התשובה היא: הבן הרשע הוא אותו ילד שלא יכל לגדול במצרים. במצרים, תחת שיעבוד ורדיפה, הרי "ולא שמעו אליו מקוצר רוח ועבודה קשה", אין רשעים. בגלות מרה שכזו, אפילו היהודי הירוד ביותר הוא צדיק גמור.
אין, איפוא, בשורה גדולה יותר מאשר ההבטחה שבעתיד הקרוב יהיה להם בחירה חופשית ויכולת להיות "בן רשע". וזו היא בשורה. כי בלא בחירה - אין עבודה.
בסגנון אחר: עבודת ישראל בעוה"ז מתחלקת לעבודת הצדיקים (נשמות דאצילות, "זרע אדם") ועבודת בעלי התשובה (נשמות דבי"ע, "זרע בהמה").
לכל אחד משני סוגי העבודה מעלה וחסרון. מעלת עבודת הצדיקים, היא כמובן שהם בדביקות תמידית בבורא ית'. החסרון הוא, שאין להם את ההתלהבות והחמימות שיש לבעלי התשובה.
דור המדבר, שיצא ממצרים, נקרא דור דעה, נשמותיו כולן היו נשמות גבוהות, שלכן לא יכלו להכנס לארץ ישראל. הם לא היו בנויים לעבודת האדמה והתעסקות עם החומר.
בשורת משה היתה שבעתיד יהיה בעם ישראל גם את המעלה שבעבודת בעלי התשובה - הבן שהיה רשע.
ולכן בשורת הגאולה והכניסה לארץ נאמרה יחד עם הבן הרשע, כי הגאולה העתידה היא בכוח ובזכות עבודת בעלי התשובה, עד שגם הצדיקים יצטרכו לעבודה זו שהרי משיח בא "לאתבא צדייקיא בתיובתא" (להחזיר את הצדיקים בתשובה). ולעתיד לבוא הנשמה תהיה ניזונת מן הגוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה