למדנו בפרשה: "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ". ומפרש רש"י: "מאכל הבא מחלקו של אשר יהא שמן, שיהיו זיתים מרובים בחלקו, והוא מושך שמן כמעין. וכן ברכו משה (דברים לג, כד) וטובל בשמן רגלו, כמו ששנינו במנחות (פה, ב) פעם אחת הוצרכו אנשי לודקיא לשמן וכו'".
רש"י מקפיד לפרש רק שאלות הנוגעות לפשוטו של מקרא, וכמו שכתב בעצמו "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא". וכמו שהרבי מוסיף ומבאר שפירושו של רש"י הוא ל"בן חמש למקרא", אותו פעוט שלימוד החומש הוא לימודו הראשון בחייו, ללא הקדמת לימוד נוסף (חוץ מקריאה, כמובן).
הילד הלומד איננו מבין: כיצד ייתכן שהלחם - שמן? הוא רואה כיצד אימו מכינה לחם, ובלחם - הרגיל לפחות - אין שמן! יש קמח, מים, שמרים ואולי מעט מלח. שמן מאן דכר שמיה?
לכן רש"י מפרש, שאין הפירוש שלחמו - ממש - של אשר יהיה שָׁמֵן, אלא שמאכלו יהיה שֶׁמֶן, היוצא מן הזית.
[עפ"ז יוצא שפירוש רש"י אינו מתאים ע"פ כללי הדקדוק, שאם תיבת "שמנה" היא מל' שֶׁמֶן ולא שָׁמֵן, היתה המ"ם שווא"ה - נראה לי -].
אך רש"י לא מסתפק בכך, כי ישנה עדיין קושיא: מדוע איפוא קורא ומכנה הפסוק את השמן - לחם? השמן איננו כלל מאכל שניתן לזון ממנו (אף שהגמ' בברכות אומרת שהשמן מזין, ואין כאן המקום לדון בכך), ואף איננו ניתן לאכילה לכשעצמו, עד ש"הגומע שמן" פטור מברכה.
על כך מוסיף רש"י ומסביר ששבט אשר התפרנסו והתכלכלו ממכירת השמן, ועל כך מובא הסיפור מאנשי לודקיא שקנו שמן בכסף מלא משבט אשר.
התורה היא הוראה. בכל עת ובכל זמן, אבל במיוחד לשבוע שבו קוראים את הפרשה.
מהי ההוראה עבורנו מברכת שבט אשר זו?
השמן - מוסבר בקבלה - מרמז על חלק בתורה של הקבלה והסוד בכלל, ותורת החסידות בפרט. מצד אחד, אי אפשר לחיות רק על שמן. הגוף זקוק ללחם (תורת הנגלה) ובשר (פלפול ועיון שבתורה), אבל מאידך כשיש ריבוי שמן, באופן ש"נמשך כמעין" - הפצת המעיינות חוצה, עד שאפילו "רגלו", החלק הנמוך שבאדם טבול וחדור בתורת החסידות, אזי אפילו אנשי לודקיא (בגימ' עם הכולל של כעס, היינו כללות המידות הרעות) באים לקנות ולהתפרנס מהשמן, ומכך נוצר שהשמן יהיה לחמו.
ובמילים פשוטות: למרות שיהודי צריך ללמוד תורה, גם כפשוטו ממש, נגלה דתורה עד להלכה פסוקה ופשוטה, הרי הבסיס והיסוד לכך הוא תורת החסידות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה