למדנו בפרשה (י, יב):
"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ".
ופירש רש"י: "ועתה ישראל. אע"פ שעשיתם כל זאת, עודנו רחמיו וחבתו עליכם, ומכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם כי אם ליראה וגו': כי אם ליראה וגו'. רבותינו דרשו מכאן, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
בדברי הפסוק ישנה קושיא עצומה, כפי שמקשה הגמ' (מגילה כה, א) "מכלל דיראה מילתא זוטרתי היא?" [או כפי שהגירסה בתניא קדישא (פי"ז ומ"ב) ובשאר ספרים "אטו יראה מילתא זוטרתי היא?"]. מדוע, איפוא, מביא רש"י רק מה שדרשו רבותינו ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"?
יתירה מזו, מכיון שרש"י הוא פרשן ע"פ פשוטו של מקרא, אם כן מדוע הביא רש"י מאמר חז"ל זה, שהוא ע"ד הדרוש ("רבותינו דרשו מכאן")?
הביאור בזה, בדרך אפשר: תירוץ הגמ' שם על קושיא זו, "אין, לגבי משה מילתא זוטרתי היא", שאצל משה רבינו בחינת היראה היא בחינה נמוכה, אף הוא טעון ביאור. מה בכך שלגבי משה היראה היא בחינה נמוכה, הרי בקשת משה וטענתו, היא לבני ישראל, ואצלנו יראה היא בקשה מורכבת.
תירוץ אחר מתרץ ה'כלי יקר', שמכיון שדברי משה רבינו מופנים לדור הנכנסים לארץ, מי שזכו לראות אותות ומופתים בעיניהם, הרי שאצלם בקשה זו היא אכן בקשה יחסית פעוטה. אולם תירוץ זה איננו תירוץ הגמ'.
אך רש"י בעומק דבריו מיישב ומבאר את דברי הגמ' היטב, ובשני אופנים –
לכל לראש, מבאר רש"י, שטענת משה רבינו לישראל היא "אע"פ שעשיתם כל זאת, עודנו רחמיו וחבתו עליכם". כאשר יהודי זוכר ויודע שבתוכו יש חלק אלוקה ממעל ממש, אשר ללא כל הפרש במעשיו עד עתה הרי "רחמיו וחבתו עליכם", הקב"ה אוהב את בניו ללא כל התחשבות בהתנהגותו בפועל, הרי אכן "יראה מילתא זוטרתי היא". כאשר מתעורר באדם דרגא זו, בחי' משה שבו, הרי אזי בכוחו ויכולתו בקלות להגיע לבחי' יראה.
[ובזה גופא, הוספה ועומק לפנים מעומק: "ומכל מה שחטאתם", דוקא מבחי' זו, מעומק הקליפות בהם רח"ל שרוי יהודי, יש בו כוח נוסף וחיות מחודשת לבחי' היראה. כחו של בעל התשובה לעבוד את ה' בלב שלם הוא גדול יותר, ובאין ערוך, מאשר עבודת הצדיקים].
שנית, מוסיף רש"י: "מכאן דרשו רבותינו", ישנה דרישה, תביעה ובקשה, ש"מכאן", מציווי זה שבתורה, הרי כאשר יהודי יתבונן בכך ש"הכל בידי שמים", מיד יבוא לגילוי עכ"פ של ("חוץ" מל') בחיצוניות של "יראת שמים".
יראה זו היא יראה שבשכל ("דרשו רבותינו") ולא יראה כפי שמורגשת בלבבו. אך יראה זו, שעליה דיבר משה, היא בידו ובכוחו של כל אחד מישראל להגיע אליה, ובקלות יחסית – "בפיך ובלבבך לעשותו".
אך גם יראה זו בסופו של דבר צריכה להגיע ולהימשך אל תוך פנימיות לבבו – "בכל לבבך ובכל נפשך".