למדנו בפרשה (ח, ג; ה):
"וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד . . וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת".
ומפרש רש"י:
"הקהל אל פתח אהל מועד - זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה".
"זה הדבר - דברים שתראו שאני עושה לפניכם צוני הקב"ה לעשות, ואל תאמרו לכבודי ולכבוד אחי אני עושה. כל הענין הזה פירשתי בואתה תצוה".
ושני שאלות, ובקצרה:
מה הכריח את רש"י לבאר, שנעשה נס בכך שכל העדה התקבצה בפתח אהל מועד, והרי יכל לפרש שה"עדה" כאן (כמו שפירש האבן-עזרא) היא רק זקני העם וראשיו. ולמה בחר רש"י לפרש שהכוונה לכל עם ישראל, וממילא שנעשה בכך נס?
עוד, למה אומר משה לבני ישראל "אל תאמרו לכבודי ולכבוד אחי אני עושה", התינח שלא לכבודו הוא עושה זאת, אך בוודאי שלכבוד אחיו, אם כי כך ציוה הקב"ה אותו, אך עדיין מעמד זה הוא לכבודו של אחיו (וכמו שנאמר על המגבעות - למשל - שיהיו "לכבוד ולתפארת").
הביאור בזה:
כאשר ה' מורה למשה להקהיל את כל העדה, הרי שאם הכוונה היא רק לזקני העם וכו', אין בכך הוראה לדורות, שהרי מעשה זה הוא חד-פעמי ולא נשנה בשנית, ואם-כן מה מחדשת בכך התורה, לנו בדורנו ובכל הדורות?
לכן ביאר רש"י שבמעמד זה עמדו כל קהל ישראל, כפשוטו, והיה נס של "מועט המחזיק את המרובה".
כלומר: עם ישראל בהיותו מציאות אחת, אף בגשמיות המשתלשל מן הרוחניות, אינו מוגבל בזמן ובמקום. רק כאשר ישנו פירוד ח"ו ביניהם הרי תיתכן מציאות שיהודי אחד סותר למציאותו של האחר.
במעמד זה של "כל העדה בפתח אוהל מועד", בעת קידושו של אהרן הכהן ובניו, הקשר התמידי והנצחי בין ישראל להקב"ה, "ממלכת כהנים וגוי קדוש", הרי שאין כל הפרעה והפרדה בין יהודי אחד לאחר. שהרי "שכינתא לא שריא באתר פגים", השראת הקדושה היא רק היכן שישנה אחדות בין יהודים.
ולכן הוסיף משה ואמר: לא לכבודי (ואף) לא לכבוד אחי, שהרי אם היה עושה אף לכבוד אחיו, נמצא שישנה הפרדה (אף החיצונית) ביותר בין יהודי אחד לאחר.
וזהו הקשר, אגב, לי"א ניסן, שהנהגה זו היא בגלוי לעין כל אצל הרבי. "לא לכבודי ולכבוד אחי אני עושה", כי אם מפני שכך ציוה הקב"ה. והוראה זו היא לנו המקושרים אליו וההולכים בדרכיו נצח סלה ועד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה