למדנו בפרשה (כו, יא):"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם".
ופירש רש"י: "ולא תגעל נפשי - אין רוחי קצה בכם. כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר אחר, כמו (שמואל ב' א כא) כי שם נגעל מגן גבורים, לא קבל המשיחה שמושחין מגן של עור בחֵלב מבושל, כדי להחליק מעליו מכת חץ או חנית, שלא יקוב העור".
והשאלה בקצרה: מה?! למה רש"י מאריך כל-כך, ובפרטי פרטים ממש, באופן משיחת מגיני המלחמה בחֵלב (מבושל!), ומפרט את סוגי כלי הנשק?
ואם כבר, אז למה רש"י מזכיר (א) "מכת חץ או חנית" ולא אחד מהם, (ב) ולמה לא את כלי המלחמה הרגיל - "חרב", אותה זוכר הבן-חמש-למקרא מברכת יצחק לעשו, מעשה שכם, ועוד?
[ואף שגם הקשת מוזכרת, בדברי יעקב ליוסף (מח, כב) "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי", הרי -
א', גם חרב מוזכרת וקודם לקשת
ב', רש"י שם פירש "חרבי וקשתי" שלא כפשוטו "חכמתו ותפלתו" (וכמו שפירש אונקלוס)]
ועוד: הפסוק שמצטט רש"י, ושעליו מפרש ומבאר רש"י את אופני המשיחה בחלב, מסיים: "כִּי שָׁם נִגְעַל, מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל, בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן"! מדוע כתב רש"י איפוא "חֵלב"?
הביאור בזה:
הפסוק אומר דבר וניגודו, מה יהיה ומה לא. מובן ששני הדברים הם היפוכים מוחלטים ומן הקצה אל הקצה, כשבכל קצה מורגש ומודגש היותו הדרגא הקיצונית.
בעוד שבחלק החיובי "ונתתי משכני בתוככם", וכמו שמפרש רש"י "זה בית המקדש", מובן מאליו שזו היא דרגת השראת השכינה הנעלית ביותר שאפשר. מקום גשמי שבו מורגש ובו נמצא הבורא ית' כביכול.
מהו הניגוד להשראת השכינה במקדש? "תגעל נפשי אתכם". רש"י צריך לבאר למה דבר זה הוא הדוגמא הקיצונית וההיפך המוחלט מהשראת השכינה.
ואת זה הוא מבאר בפרטי הדוגמא:
"פליטת דבר הבלוע בדבר אחר" - כאשר שני דברים אינם נדבקים זה לזה, הרי שאין להם שייכות זה לזה. אך כאשר דבר שהיה בלוע בתוך דבר אחר - ונפלט, מובן שזה לא רק שהם אינם שייכים זה לזה, הם סותרים זה לזה.
וכאן מביא רש"י את הדוגמא מן המגן המשוח בחלב מבושל. המגן תפקידו להגן על האדם האוחז בו מפני מכה, מובן שהמגן וכלי הנשק הם דברים שונים, שלא מתאימים זה לזה. אך לא די בכך, את המגן מושחים בחלב, כך שכלי הנשק כלל לא יקוב את העור.
והחלב הוא מבושל, שאסור להדליק בו (כשיטת רש"י פרק במה מדליקין), אפילו אם ערבב בו שמן אחר, כי הוא דבר שאיננו מתערבב כלל. משא"כ שמן, אע"פ שהוא נפרד משאר משקים וצף על גביהם הרי הוא מפעפע ויש לו שייכות אליהם. אבל חלב מבושל הוא נפרד לגמרי.
והמכה שהחלב המבושל הודף היא אפילו של "חץ או חנית". שחץ הולך למרחק, שאפילו הנשר מפחד שמא יגיע אליו למרות שמעופף מעל על הציפורים (רש"י שמות יט, ז), ו"חנית" היא כלי נשק ארוך, החודר גם דרך דברים רבים (כבמעשה פנחס וזמרי).
מהי ההוראה עבורנו?
דבר זה מלמדנו, עד כמה אלוקות חדורה בתוכו של כל יהודי, כל פרט ופרט שביהודי חדור כולו באלוקות, וכל דבר אחר, הרי מכיון שהקב"ה שוכן "בתוככם", הרי שאין מקום לשום דבר אחר. וגם אם ח"ו קורה שנכנס משהו שלא מתאים, הרי שה' "גועל" אותנו למעליותא, הגעלה והכשרה, שגם מה שהיה נשרף ונעלם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה