למדנו בפרשה (לח, ח):
"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".
ופירש רש"י:
"בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר (שיר השירים ח ה) תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות. ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה כו'".
רש"י מפרש את הנזקק לו על-דרך הפשט, ומכך שהוצרך להאריך ולספר את דרכן של בנות ישראל, מוכח שבלא כך יהיה קשה בפשט הכתוב ל"בן חמש למקרא".
בנוסף לכך, כמו כל דבר בתורה, הרי שאין זה רק סיפור דברים בעלמא כי אם הוראה למעשה בחיי היום-יום של כל איש ואשה מישראל.
הנה בדברי רש"י שלושה פרטים: א', הנשים הסכימו לוותר על המראות המשמשות אותן לקישוט, מסירות נפש בפני עצמה. ב', משה סירב לקבל את המראות מפני שעשויות ליצר הרע, ועל כך השיב לו ה' מה שהשיב. ג', רש"י מסיים כי מן המראות הללו נעשה הכיור שתפקידו לשום שלום בין איש לאשתו.
ולכאורה: אמנם רש"י הוצרך לבאר למה פירט הכתוב ממה נעשה הכיור יותר משאר כל הדברים, אבל הרי בכך די באחד משני הפרטים הראשונים, ולמה זקוקים לשניהם?
ועוד, הרי תפקידו של הכיור, בפשטות, הוא "וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם" (ל, יט), ולא עבור השקאת הסוטה. אם כך, איך אמר רש"י שתפקידו של הכיור "הוא לשום שלום", בעוד שהיה זה דבר צדדי בלבד בכיור?
הביאור בזה (ע"ד הדרוש):
ענין הרחיצה הוא ההכנה ועשיית הגוף כלי למעשה המצווה. כלומר, בנוסף לטהרת הגוף בטבילה במקוה כדיני הטהרה, הרי בעת הכניסה למקדש צריכה להיות הכנה נוספת, בגישה אל הקודש.
כשבאו הנשים ורצו לתרום מן המראות, שענינם קישוט חיצוני ויופי גשמי, היה הדבר מאוס בעיני משה, לא שחלילה חשד בבנות ישראל שעשו לשם עניין של היפך הקדושה, אלא שעצם הדבר מצד מהותו - חיצוניות ושקר - הוא עשוי ליצר הרע, זהו שטחו ותחומו של היצה"ר. משה טען, כאשר באים להתרומם מן העולם, להתקדש בקדושה יתירה, מן הראוי שיהיה הדבר עשוי מדבר שאין לו שייכות עם הקליפה.
לכך הוצרך ה' לספר ולהבהיר למשה, שהן אמת שאצל או"ה ובטבע העולם, הרי היופי וההתקשטות הוא מעשה השייך לקליפה, אבל נשות ישראל ביררו ענין זה באופן מלא ומושלם. וכטענתן הצודקת "אני נאה ממך", שמעשה הנשים הוא נאה וטוב יותר ממעשה האנשים. ולכן משה לא יכל להבין את מסירות נפשם של נשות ישראל עד שביאר לו זה הקב"ה.
דוקא המראות הצובאות, בירור הקליפה הנמוכה ביותר בשלימות, עד לאופן של העמדת צבאות, חינוך ילדי ישראל באופן של "צבא" - ביטול וקבלת עול להקב"ה, יכול להיות הכלי לזיכוך יתר ולקדושה נוספת בכניסה לעבודת המשכן.
ולכן, תפקידו של הכיור הוא השמת שלום בין איש לאשתו, היינו שאינו להעניש ח"ו את הסוטה שנכשלה - זהו אינו תפקידו של הכיור! תפקידו של הכיור הוא השמת שלום בין איש לאשתו "שקינא לה". שכאשר האיש אינו במדריגת האשה, ולכן חושד בה בדבר שאין בה, הרי הדרך לשים שלום, שגם הבעל והאיש יתרומם למדריגת וזיכוך האשה - הוא ע"י (בחינת ועבודת) הכיור.
ההוראה למעשה בעבודת ה' בחיי היום-יום:
אמרו חז"ל "תפילות כנגד קרבנות תיקנום", ושלש פעמים ביום האדם הוא ככהן הנכנס לשרת לפני ה', שמטעם זה תיקנו נטילת ידים קודם התפילה. הנה, בעת כזאת הרי ההכנה הראשונה והשלב הראשון הוא הכיור, הביטול והנחת הרצון העצמי באופן מושלם כמו שעשו נשות ישראל. כאשר העבודה מתחילה מכיון שכך רצה הקב"ה, אזי יוצא מכך זרע ישרים מבורך, "צבאות רבות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה