למדנו בפרשה (ד, ב):
" דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה".
ופירש רש"י:
"מאחת מהנה - ממקצת אחת מהן, כגון הכותב בשבת שם משמעון, נח מנחור, דן מדניאל".
ופירוש רש"י תמוה מאד, שהרי רש"י איננו פוסק אלא פרשן, ומפני מה נוגע בפירוש הכתוב שיעור העבירה המחייב חטאת? שהרי אף אם כתב את השם כולו (בהעלם אחד) חייב חטאת, כשם שהכותב רק שני אותיות.
ועוד, שהרי אין זה דין בגדרי קרבן חטאת, כי אם דין בדיני שבת וכתיבה בשבת, ולמה (א) כתב דין זה כאן, ולא בדיני שבת. (ב) למה נקט דוגמא זו, של כתיבה, ולא דוגמא מאריגה או מכל אב מלאכה אחר?
ואף בדוגמאות רש"י שהביא צריך ביאור: אמנם לשון רש"י הוא מן הספרא (סי' קצז), אך שם מובאת גם הדוגמא של "גד מגדיאל", ובמשנה הוסיפו גם "שמואל" יחד עם שמעון.
ועוד, הרי אף אם צריך להביא דוקא כאן ודוקא ממלאכת כתיבה למה הביא את כל השלושה?!
הביאור בזה, בדרך אפשר:
הילד הלומד את פרשת החטאת המובאת על חטא בשגגה תמה: ממה-נפשך, אם חטא הוא זה - שייענש ואיך נפטר בקרבן? ואם אין זה חטא, ולא ראוי להעניש על כך - הרי מן הדין שאף קרבן לא יצטרך להביא!
ועל כך רומז רש"י בפירושו, שהקרבן בא על "ממקצת מאחת מהן", אמנם אין זה חטא בשלימות, שעליו היה מגיע עונש גמור, אך בכל שוגג טמון "מקצת מאחת מהן", והכפרה על כך היא בקרבן.
תפקידו של הקרבן - מל' קירוב - הוא לתקן את החטא, ובכדי שחטא זה לא ישוב, עלינו לכל לראש לתקן את סיבת החטא. לכאורה, אם כן, בחטא הנעשה בשוגג, איך אפשר למנוע זאת שוב.
לכן בחר רש"י את הדוגמא של "הכותב בשבת". כתיבה היא הנעלית שבכח התנועה, באמצעות כתיבה אנו מסוגלים להביע ולהעביר את רגשותינו, מחשבותינו והבנתנו, "דבר שבכתב הוא לדורות".
הכותב בשבת הוא מי שהרצון לבטא את עצמו נפעל באופן הסותר ומנגד למציאות הקדושה ואלקות. ובמילים פשוטות: שהיש(ט)ות שלו העלימה והסתירה על אלקות. זו הוא שורש כל חטא, גם חטא שבשוגג. והא ראיה, שהקב"ה שומר צדיקים מלחטוא, אפילו בשוגג.
[אין כאן המקום להאריך בדברי התוס' בחולין ה, ב]
והתיקון על כך הוא: "שם משמעון, נח מנחור, דן מדניאל".
"שם זקן ויושב בישיבה היה", ואף לימד תורה את האבות. גם משמעותו שמו של שם, הוא ... שם! כשם שהשם רק מסמל את תוכנו של האדם שזהו שמו, ולא שום דבר אחר, כך שם היה רק "שם" של השם.
לעומתו שמעון, עליו מסופר בתורה שהיה קנאי, מי שמכר את יוסף, נשיא שבטו (בעת שילוח המרגלים) היה "שפט בן חורי", עליו דרשו חז"ל שנקרא כך על שם שלא שפט את יצרו. גם בחטא בנות מדין חטא השבט. כלומר, שמעון מרמז על אדם שרצונותיו ומידותיו גוברות על הנהגה הראויה.
אם כן, השלב הראשון הוא לגלות את השם משמעון. ולכן רש"י לא הזכיר את הדוגמא השניה במשנה "שם משמעון ומשמואל".
נח מנחור - על נחור מסופר, שלאחר שניצל אברהם, אמר שאף הוא מוכן לעשות כן, אך הפעם כבשן האש עשה את העבודה. הוא גם היה אביו של לוט. המשותף לכל זה הוא אדם שמושפע מסביבתו, "חיצון". לעומתו נח, צדיק יחיד בדורו.
אם כן השלב הבא הוא לגלות את ה"נח", אותו עקשן שלא מתחשב במאום מלבד רצון ה', מן ה"נחור".
דן מדניאל - דניאל, אותו צדיק היושב בבית המלוכה הפרסי, האיש המבין בכל חזון וחלומות, המשמש לאסתר כסריס, ומי שמתנבא (או שמא רק בעל רוח הקודש) על אחרית הימים. אך אמרו חז"ל (לדעה אחת) שלבסוף "חתכוהו מגדולתו" וכן הושלך לגוב האריות. דניאל נענש מפני שייעץ עצה טובה לנבוכדנאצר, ובכך האריך את ימיו. ודאי שדניאל התכוון לטוב, אך התוצאה לא בהכרח.
דן - בנו של יעקב מבלהה שפחת רחל, נולד לאחר שלרחל לא נולדו ילדים. אך על ידי שנולד דן, נפקדה רחל. לדן בן אחד: חושים, עליו מסופר כי היה חרש, וכאשר ראה שעשו מעכב את קבורת סביו במערת המכפלה, היכו והרגו. מצאצאיו הוא שמשון הגיבור, מי שהושיע את ישראל בכוחו ובזכותו שקטה הארץ ארבעים שנה.
דן משמעותו הוא דין ומשפט, כל מעשה, דיבור ומחשבה צריך להיות נידון ומבוקר בקפדנות על משמעותו, תוכנו ומטרתו הסופית.
השלב האחרון הוא איפוא לגלות בדניאל, מי שמתכוין לטוב, אך לא תמיד מכוין לרצון העליון, ולגלות בו את דן, "המאסף לכל המחנות" - המעשה בפועל.
ולכן, כאשר יהודי מביא קרבן, עושה תשובה שלימה ומתקרב לה', הרי שזהו תיקון אמיתי לחטא.
לצערינו היום אי אפשר להביא קרבן, אך התפלה במקום הקרבן היא עומדת. וכשם שהקרבן מקרב, הרי התפלה "תופלת" ומחברת אותנו עם ה'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה