יום ראשון, 23 ביוני 2013

משהו לשבת - פ' שמיני

למדנו בפרשה (יא, כז):"וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכָל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב".
ופירש רש"י: "על כפיו - כגון כלב ודוב וחתול".

מפני מה הוצרך רש"י לבאר אילו בעלי חיים הם ההולכים על כפיהם? ומדוע בחר בשלושת אלה, ולמה בסדר זה דווקא?

הרבי מבאר, שאי-ההפרדה בין הגשמיות לרוחניות הוא שורש הרע והקליפה. כאשר כף הרגל איננה מופרדת מן הקרקע, שהאדם איננו נעלה, הרי זהו שורש הרע.

שלושת החיות הללו יש בהם חסרונות שונים:
החתול "אינו מכיר את קונו", אך התנהגותו ומידותיו כשורה, שהרי אלמלא ניתנה תורה ח"ו היינו למדים צניעות מחתול.
על הדוב אמרה הגמ' (ע"ז ב, ב) שהפרסיים "מגדלין שער כדוב מסורבלין בבשר כדוב ואין להם מנוחה כדוב", היינו שהחומריות והגסות אצלו היא בתוקף ביותר.
הכלב הוא הפכו המוחלט של החתול, "מכיר את קונו", אבל "כולו לב", הלב הרע וההתנהגות הבלתי רצויה מתגברים על השכל הטוב, שהרי הכלב הוא "עז פנים".

שלושת סוגי החיות הן כאמור שלשה סוגים שונים של בעיות בעבודת ה'. רש"י כתבם בסדר זה דווקא כי הם מסודרים מלמעלה למטה:

החתול אמנם לוקה בחסר בכך שאינו מבין ומשיג את מה שעליו לעשות, חסרון חמור. אך לכל הפחות בנוגע למעשה בפועל הוא עושה את מה שנדרש ממנו.
הדוב לעומתו, מפני מגושמותו וחומריותו הוא שקוע בחומריות ואינו עושה כלל את רצון הבורא, אך חסרון זה ניתן לתקנו בקלות יחסית, וכאשר הדוב מתעורר לקדושה, הרי אמרו שכוח הדוב השכול גדול יותר משאר החיות.
הכלב הוא גרוע בעניין זה משניהם: הוא איננו עושה את מה שנדרש ממנו, וגם קשה מאוד לעוררו לקדושה ולמעשים טובים, מפני שכלו ופיקחותו.

[מעניין לעניין: בקרב עם ישראל מצינו שמות שונים של בעלי חיים שנקראו על שמם. מכך שהשם "דוב" נפוץ, יש לומר שבעיה זו, של חומריות רבה יתר על המידה, היא בעיה שניתנת לפתרון.]

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה