יום חמישי, 28 בנובמבר 2013
משהו לשבת - פ' מקץ וחנוכה
יום חמישי, 21 בנובמבר 2013
משהו לשבת - פ' וישב
יום חמישי, 14 בנובמבר 2013
משהו לשבת - פ' וישלח
כתב (ל, כב) "שהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים", הרי שדווקא אחר שיגרשנה רצה עשיו לקחתה, אבל כשהיתה נשואה לא עלתה על ליבו, ואם כן מדוע חשש יוסף כאן?
יום חמישי, 7 בנובמבר 2013
משהו לשבת - פ' ויצא
למדנו בפרשה (ל, כב-כד):
" וַיִּזְכֹּר אֱלֹקים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹקים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ. וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹקים אֶת חֶרְפָּתִי. וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר".
ופירש רש"י: "ויזכר אלקים את רחל – זכר לה שמסרה סימניה לאחותה, ושהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב, לפי שאין לה בנים. ואף עשיו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים. הוא שייסד הפייט האדמון כבט שלא חלה, צבה לקחתה לו – ונתבהלה".
ויש לדייק בדברי רש"י, שהביא כטעם לכך שזכר הקב"ה את רחל ב' טעמים, א' שמסרה סימניה לאחותה, ב' שהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו.
ולכאורה קשה למה בכלל יש צורך בטעם מיוחד לכך שנפקדה רחל, אחר שהתפללה ולמה שלא יקשיב הקב"ה לתפלתה של אותה צדקת ומשמע שאלמלא טעמים אלו שמסרה רחל את סימניה ללאה וחששה מפני כך שתעלה בגורלו של עשו, לא היה זוכרה. וזה פלא.
גם יש להבין מפני מה האריך רש"י להביא ש"אף עשיו הרשע כו'", ובייחוד ראייתו מדברי הפייטן, שלכאו' אין לכך כל צורך בפשוטו של מקרא, דמה נוגע כאן רצונו ותאוותו של עשו.
גם על מה שפירש רש"י על דברי הפסוק "אסף אלוקים את חרפתי", שכתב וז"ל: "חרפתי – שהייתי לחרפה שאני עקרה, והיו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע, ומדרש אגדה כו'". משמע שע"פ פשוטו של מקרא, חרפתה של רחל היתה מה שעתידה היתה לעלות בגורלו של עשו. ולכאו' יותר פשוט לפרש שחרפתה היא שהיתה עקרה ותו לא, ולמה הזכיר מה שעתיד עשו לשאתה?
גם יש לדייק, שבד"ה ויזכר כתב "שהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב . . ואף עשו הרשע כך עלה בליבו כו'", היינו שרק רחל ועשו חששו לכך במחשבתם, ואילו כאן כתב "היו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע", ומי הם האומרים שלא זכרם רש"י לעיל.
ובמה שכתב רש"י על הפסוק "יוסף ה' לי בן אחר", וז"ל "יודעת היתה בנבואה שאין יעקב עתיד להעמיד אלא שנים עשר שבטים, אמרה יהי רצון שאותו שהוא עתיד להעמיד יהא ממני, לכך לא נתפללה אלא על בן אחר". ויש לדייק, כיון שכבר ביאר רש"י לעיל (כט, לד) שהיו האמהות נביאות ושאין יעקב מוליד אלא י"ב שבטים, א"כ שוב אין צורך לחזור ולבאר גם כאן מפני מה לא התפללה רחל אלא על בן אחר נוסף ולא על יותר, ולמה חזר וביאר גם כן דבר זה?
הדבר יוסבר בדרך-אפשר:
מאחר ששמע ה' אל לאה שהייתה רוצה להרבות שבטים – כמו שכתב רש"י לעיל (פ' יז) "שהיתה מתאוה ומחזרת להרבות שבטים" - היתה צריכה ללדת ליעקב את כל שאר השבטים הנותרים. ובכדי שתשוב רחל ותזכה שתלד אף היא ליעקב, היתה צריכה לזכות מיוחדת.
ובזה גופא פירט רש"י ב' טעמים, כנגד שתי הזכויות של לאה, כנגד מה שהיתה לאה שנואה בעיני יעקב - "שהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב", וכנגד מה שהיתה לאה מתאווה להעמיד שבטים הרבה –"שמסרה סימניה לאחותה" (שהרי לא היה מועיל מאומה אם לא היתה לאה נישאת ליעקב, נמצא שרצון לאה וזכות זו שייכת אף לרחל).
ועפ"ז מובן למה האריך רש"י לבאר דעת ורצונו של עשו הרשע, שהרי אם לא היה בחששה של רחל כלום, נמצא שאין זכות זו שווה לגמרי לזכותה של לאה, שהרי לאה אכן היתה שנואה בעיני יעקב, ולא חפץ לשאתה, ועד כדי כך שאמר ללבן "למה רימתני". אם כן, צריך שיהיה בחשש זה של רחל מציאות אמיתית וממשית ולא רק חשש בעלמא.
והביא מדברי הפייטן שפחד רחל החל רק אחרי שרצה עשו לקחתה לו לאשה, נמצא שאכן יש בכך טעם וסיבה כנגד סיבתה של לאה.
ובזה מיושב היטב למה לא פירש רש"י שחרפת רחל היא עצם זה שהיתה עקרה, כיוון שמאחר שללאה זכות מיוחדת שתזכה בלידת כל שאר השבטים, אין בכך חרפה (שנאמר שלא זכתה רחל וכדו'), שהרי ללאה זכות מיוחדת שאין לרחל. ולכן ביאר באופן הא' שחרפת רחל הוא שלא ישאנה עשו.
ועפ"ז מיושב למה שינה רש"י ואמר ש"היו אומרים", שאם היה הדבר רק בליבו של עשו ובלב רחל הרי אין כאן חרפה, ולכן הוצרך לומר דווקא כאן שהיה בדיבור ובפרסום, שהיו אומרים שעשו רוצה לישא אותה לו לאשה, ולכן יש כאן חרפה. משא"כ לעיל, שמדבר מצד זכות וצערה של רחל, הרי די בכך שחששה רחל ונצטערה, ואין צורך שדבר זה יבוא לדיבור.
ובזה גם מיושב היטב למה הוצרך רש"י לחזור ולומר בשנית שהיו האמהות יודעות שי"ב שבטים נולדים ליעקב, ולא הסתפק במה שכבר כתב זאת לעיל. דשם מיירי בסדר הלידה קודם שזכתה לאה שתלד עוד מפני זכות זו שהיתה מחזרת להרבות שבטים, אם כן יש מקום לומר שנבואה זו די"ב שבטים היינו קודם הזכות, ועכשיו אפשר יותר, לכך חזר רש"י וביאר דמ"מ היתה יודעת בנבואה שאין יעקב מוליד יותר מי"ב שבטים, ולכן לא ביקשה אלא בן אחר נוסף.
התורה היא הוראה בחיי האדם, ומהי ההוראה מכך שזכתה רחל לבן, יוסף הצדיק, בזכות ב' הטעמים – מסירת הסימנים לאחותה ושהיה עשו רוצה לישאנה?
יש לומר בדא"פ:
בכל דבר קדושה רוצים הקליפות שתהיה להם מכך יניקת שפע וחיות. בכל מדריגה מנסים הקליפות למצוא אחיזה ושייכות שעל ידי כך יוכלו לקבל חיות.
רחל – עיקרו של בית – מורה על עבודת המעשה בפועל, ולפעמים כאשר אין ילדים – תוצאות מוחשיות והשפעה בעולם ממעשי האדם ועבודתו – מנסים הקליפות להחליש את החיות וההתלהבות שיש במעשה בפועל. "בין כה וכה אין מכך תועלת, ומה הטעם שעליך להמשיך ולהתאמץ?", טוען היצר.
הרי מטענה זו גופא, מן הניסיון והחשש כי רח"ל היצה"ר יוכל לקחת ולהשתלט על כח המעשה – נולד יוסף, תוספת אור, חיות וכח בעבודת ה', עד ש"יוסף ה' (דוקא, הוספה בכח הבורא ית') לי בן אחר", שגם האחר, יהפוך לבן, וחזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם.