למדנו בפרשה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'".
ופירש רש"י: "וגם בך - גם בנביאים הבאים אחריך . . את דברי העם וגו' - תשובה על דבר זה שמעתי מהם, שרצונם לשמוע ממך, אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו".
כמה שאלות עולות משלושת פירושי רש"י אלו.
א', מפני מה מפרש רש"י "בך" - "בנביאים הבאים אחריך"?! מדוע לא כפשוטו - במשה?
ב', כשעם ישראל דחה את הצעת ה', שדבריו יעברו אליהם באמצעות משה, אלא רצה לשמוע את דברי ה' בעצמם, איך היה מתקיים ה"וגם בך יאמינו לעולם"?
ג', למעשה, עם ישראל לא היה מסוגל לעמוד בכך, ורק את שני הדברות הראשונות שמענו מפי הגבורה. אם כן, מדוע הסכים ה' לכך מלכתחילה? ועוד, הרי כשביקשו בני ישראל ממשה לשמוע את שאר הדברות ממשה ולא מה', שיבח ה' את בקשתם.
ד', מהו "רצוננו לראות את מלכנו" - פתח בכד וסיים בחבית! בפסוק הוזכר רק שמיעה. ואף רש"י בתחילת דבריו אמר: "רצונם לשמוע ממך, אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך". אם כן, היה לרש"י לסיים "רצוננו לשמוע את מלכנו"!
הביאור, בדא"פ:
שונה היא נבואת משה, רבן של כל הנביאים, באופן יסודי מנבואת שאר כל הנביאים שעמדו להם לישראל. בעוד שמשה נתנבא ב"זה", הרי שהם נתנבאו ב"כה". משה ראה, והם חזו.
ובמילים פשוטות: "מה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים? . . כל הנביאים. . רואין מה שהן רואין במשל וחידה. ומשה רבנו, לא על ידי מלאך . . כלומר שאין שם משל, אלא רואה הדבר על בורייו בלא חידה בלא משל; הוא שהתורה מעידה עליו, "ומראה ולא בחידות", שאינו מתנבא בחידה אלא במראה, שרואה הדבר על בורייו" (ל' הרמב"ם הל' יסודי התורה פרק ז' הלכה י').
לפיכך, כשה' הציע שהגילוי יהיה אל משה ורק אחר כך אל בני ישראל באמצעותו, למעשה תוכן הדבר היה שבעוד שאל משה התורה תמסר באופן של ראיה, הרי ממנו רק "ישמע העם" - שמיעה בלבד.
גילוי אלקות שכזה, באופן של שמיעה, זו היא דרגתם של כל הנביאים שיעמדו לישראל. לכן גילוי התורה ואלקות שכזה יחדיר אמונה בכל הנביאים שיעמדו להם אחר כך, שנבואתם היתה ג"כ - רק בבחי' שמיעה.
אבל עם ישראל, קדושים בני קדושים, אינם מסתפקים בכך, "רצוננו לראות את מלכנו". ועל כך הם מביאים משל ונימוק לטענתם: כשם שאין דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך - כך גם אנו אין די לנו לשמוע מפי משה אלא רצוננו לראות את מלכנו.
מה הפירוש? לכאורה, הרי ידוע ש"שלוחו של אדם כמותו", ואם כן, מהו ההבדל בין השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, היינו הך!
אבל בפועל, ישנו הבדל מהותי. כי כאשר המלך קורא, אין רק דבריו הללו נשמעים, אלא כל מהותו של המלך נשמעת. המלך קורא, מה שהשליח לעולם לא יוכל לעשות.
(לכן אגב, במצוות הקהל, הדין הוא שאם המלך אינו יכול לקרוא - בטלה המצוה לרוב הדעות, כי המלך ורק הוא יכול לקרוא ולהחדיר יראת שמים).
וטענה זו קיבל ה', ואכן במתן-תורה קיבלנו את התורה בבחינת ראיה. אבל לא זכינו שכל עשרת הדברות (פרטות הציווים) נשמע מפי ה', אבל את כללותם, אנכי (כללות מצות העשה) ולא יהיה לך (כללות מצוות הלא תעשה) מפי הגבורה שמענום.
והאמונה בשאר הנביאים? כבר פסק הרמב"ם (שם ה"ו) "כל נביא שיעמוד אחר משה רבנו, אין אנו מאמינין בו מפני האות לבדו, כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר; אלא מפני המצוה שציוונו משה בתורה".
התורה היא הוראה, והתורה היא תורה אור. לכל אחד, בכל זמן, בכל מקום.
ההוראה לנו, מאותו גילוי נשגב שאירע לפני אלפי-שנים ברורה מאליה:
"רצוננו לראות את מלכנו". לא די בגילויים. לא די בתורה כולה, שבכתב ושבע"פ. אנחנו לא מסתפקים בכך. רצוננו לראות את מלכנו. רק את מלכנו, ועל פחות זה אנחנו לא מתפשרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה