מנהגנו ללמוד בכל אחד מימי הספירה דף מדפי מסכת סוטה, והיום לומדים אנו את הדף האחרון במסכת, דף מט. כמובן, שכמו בכל דבר, ובייחוד בתורה, זהו בהשגחה פרטית שדף זה נלמד בערב חג השבועות - זמן ההכנה (גם בגשמיות ובפועל) לחג.
מובן, שבדף זה צריך להיות ניכר - ובגלוי - הקשר לחג השבועות.
[להעמיד דברים על דיוקם, הרי שבכל פרט ופרט בדף ניתן לעמוד עליו ולבארו בקשר למתן-תורה, ואכ"מ, לקמן יבואר אי"ה פרט אחד מתוך הדף].
ופירש רש"י:
"מושלי משלות - לתת אות אמתלא וטעם לחכמה ליכנס בה בשערי בינה כגון ממשלות שועלים דאמר בסנהדרין (דף לח:) כי הוה דריש ר"מ בפירקא הוה דריש תילתא שמעתא ותילתא אגדתא ותילתא מתלי: שקדנים - שוקדין על דלתות בית המדרש לילה ויום כדאמר ביבמות (דף סג:) אבל מה אעשה שנפשי חשקה בתורה: הדרשנים - שהיה בקי בטעמי המקראות כדאמר לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא (ברכות דף יב:): בטל כבוד תורה - שהיה נותן לבו לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות וכ"ש תיבות יתירות ואותיות יתירות כגון בת ובת אני דורש (סנהדרין דף נא:) וזהו כבוד תורה גדול שאין בה דבר לבטלה: אנשי מעשה - בטוח בחשיבותו ועושה מעשים מופלאים כדאמר בתענית (דף כה.) נמטי כשוריך יאמר לחומץ וידלוק ולעזים להביא זאבים בקרניהם: זיו החכמה - זה לא ידענא מאי היא: משמת ר"ג הזקן בטל כבוד התורה - במסכת מגילה (דף כא.) אמר שעד שמת הוא היה בריאות בעולם ולא היו למידין תורה אלא מעומד משמת הוא ירד חולי לעולם והוצרכו ללמוד תורה מיושב".
וקושיות רבות בסוגיא זו:
א', מה פירוש דברי רש"י "לתת אות אמתלא וטעם לחכמה ליכנס בה בשערי בינה"?
ב', מהי משמעות הדבר שאמר רש"י "שוקדין על דלתות בית המדרש", ולכאו' היה לו לומר "שוקדין בבית המדרש"? וגם למה אמר "לילה ויום", ולא "יום ולילה".
ג', מפני מה מביא רש"י דוגמא לכך שראב"ע היה דרשן ממה שלא קיבלו דרשתו, ולכאו' היה לו להביא דוגמא לדרשתו שהתקבלה?
ד', מפני מה בחר רש"י דוגמא לדרשות ר"ע יתירות וחסירות מדרשה זו של "בת ובת אני דורש", וכי לא מצא רש"י דוגמא אחרת לדרשת ר"ע אות יתירה קודם לכן?
ה', למה הביא רש"י ג' סיפורים אלו דרחב"ד ("נמטי כשוריך", "יאמר לחומץ וידלוק" ו"לעזים להביא זאבים בקרניהם") ולא די לו באחד מהם, ומדוע בסדר זה, שהרי שם בגמ' מעשה ד"נמטי כשוריך" הוא אחרון בסדר הסיפורים ולא ראשון?
ו', רש"י כתב ש"לא ידענא מאי היא" "זיו החכמה" שבטלה משמת ריב"ז. ולכאו' למה לא פירש כמו שפירש מהרש"א "בחכמה דעלמא". כלומר, דכשם שהמאור יש לו זיו, היינו השפעה גם על מחוץ לעצם המאור, כך גם החכמה יש לה זיו והשפעה גם אל מחוץ לעצם החכמה - חכמת התורה - שהלומד תורה מחכים בחכמות אחרות. (גם יש לדקדק למה לא כתב רש"י בלה"ק "לא ידעתי מהו" וכתב בארמית, שלא כדרכו).
ז', למה נקטה הגמ' "מתה טהרה ופרישות" ולא "בטלה" כמו בשאר הדברים.
ואפשר להמשיך עוד ועוד.
הביאור בכל זה, בהקדים הקדמה פשוטה:
אין כוונת הגמ' לייאש ח"ו את הלומד שאיננו יכול להיות בעל משלים, שקדן, דרשן וכן הלאה, חלילה וחס. אלא, שכאשר הברייתא מצביעה על החסרונות שנוצרו במשך הדורות, הרי שמתחזקת בקרב הלומד הדרישה וההחלטה כי עליו להשתפר בנושאים אלו.
ולכך, מדגישה הגמ' ורש"י בפירושו בכל פרט כיצד ובמה על האדם להתחזק במעשיו ובדרך לימודו, ועל סדר השאלות:
כוחו של ר' מאיר (מלשון אור) היה בדקדוק המשלים, בכוונה גדולה כשכל פרט מתאים ומכוון לנמשל. כוח זה נובע מהיותו "מאיר", שהורגש בגלוי האור שבדבר השכל. ומשמת - בטלו "מושלי משלים" מי שבכוחו למשול ולשלוט על המשל, ולא להיפך, שהמשל שולט בו.
וההוראה לכל יהודי מכך: עליו לתת "אות אמתלא" - אפילו פתיחה קטנה ("אות" אחת, ו"אמתלא" מלשון "אמת-לא") כפי כוחו לפחות ליתן "טעם לחכמה", להמתיק ולהתחבר לבחינת החכמה - כח-מה, ביטול, שעל ידי כך ימשיך ויכנס ל"שערי בינה" ל' רבים. וכמאמר חז"ל "פתחו לי פתח כחודו של מחט כו'" -
הכיצד? עליו להשתדל להיות כבן עזאי, שקדן. אך היות שהוא יודע שהוא אינו כבן עזאי, הרי לפחות לשקוד על "דלתות" - תחילת ופתיחת הלימוד, וזה "לילה ויום", אפילו בזמנים שאינם לימוד בעיון וכו' ("לא איברי לילה אלא למיגרס"), וזה מודגש בסוף דברי רש"י "נפשי חשקהבתורה", שהעיקר הוא החשק והרצון ללמוד ולא הלימוד בפועל. וסוף כל סוף, הרי יבוא ההמשך לזה -
שתהא "יציאת מצרים בלילות", שתהא לו יציאה מהמיצרים וההגבלות שלו שבו הוא נמצא ב"לילות". ואף ש"לא זכיתי שתאמר . . עד שדרשה בן זומא", היינו שמצד כח עבודתו הוא אינו מסוגל לכך, הרי -
"בת ובת אני דורש", כח הדקדוק והיגיעה בתורה הוא עד כדי כך שתוספת וי"ו החיבור גורמת (כהמשך הגמ' שם:) ש"מפני שאתה דורש בת ובת נוציא זו לשריפה", שכח התורה גורם לביטול ("שריפה") של היפך הטוב. אך העיקר אינו רק ביטול נפש הבהמית, אלא בעיקר הפיכתה לטוב מצד עצמה -
כמודגש בג' סיפורי רחב"ד ששינה את טבע העולם, ובג' דרגות: הא' שינוי ניסי חד-פעמי - הארכת כשורות הבית, הב' שינוי נסי מתמשך בטבע העולם - דליקת החומץ כשמן, הג', שינוי הטבע מצד הטבע עצמו - שהביאו העזים דובים בקרניהם, דבר שיש לו אחיזה במציאות העולם (על אף שהוא כמובן נסי). -
ודבר זה מתאפשר כאמור, על ידי בחינת הביטול, "זיו החכמה,, בחינת "לא ידענא מאי היא", למעלה מן הדעת, ביטול אמיתי ומושלם, שחודר גם בעולם הזה הגשמי - ארמית.-
ודבר זה צריך לגרום בפועל ממש להוספת חיות בעניני טהרה ופרישות, שאף שגוף הטהרה והפרישות קיימים (כמת, שגופו קיים רק חסר בו עניין החיות), הרי חסר בהם העיקר - הנשמה שבהם, ועל ידי הביטול (אותיות טבילה) נטהר ונפרש מן הדברים הבלתי ראויים.
ענין זה הוא תוכנו של מתן תורה:
על אף שכבר בזמן האבות קיימו את כל התורה כולה, ואפילו גזירות דרבנן, הרי מה שחסר היה הציווי על ידי מצווה המצוות. ועניין זה הוא עיקר ענינו של מתן-תורה. דבר המתבטא בכך שההקדמה למתן תורה היתה אמירת בני ישראל "נעשה ונשמע", הביטול לציווי ה'. והמשיך בכך שכפה עליהם הר כגיגית, שתהיה קבלת התורה מתוך ביטול אמיתי. ודבר זה נותן לנו שעמדנו כולנו בהר סיני, את הכח, לקבל את התורה באופן שבכל יום היא כחדשה ממש, ובשמחה ובפנימיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה