למדנו בפרשה (ד, יא) "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה'".
וכתב רש"י (ומקורו משמו"ר פ"א, לא): "מי שם פה וגו' - מי למדך לדבר כשהיית נדון לפני פרעה על המצרי: או מי ישום אלם - מי עשה פרעה אלם שלא נתאמץ במצות הריגתך, ואת משרתיו חרשים, שלא שמעו בצוותו עליך, ולאספקלטורין ההורגים מי עשאם עורים, שלא ראו כשברחת מן הבימה ונמלטת: הלא אנכי - ששמי ה' עשיתי כל זאת".
ובירושלמי (ברכות רפ"ט) "בשעה שברח משה מלפני פרעה נעשה כל האוכלוסין שלו, מהם אלמים ומהם חרשין ומהם סומים. אמר [פרעה] לאילמים: היכן משה? ולא היו מדברים. אמר לחרשים – ולא היו שומעין. אמר לסומים – ולא היו רואים. הוא שאמר הקב"ה למשה מי שם פה גו'".
אבל לפי שני הפירושים עדיין לא מיושב מיהו אותו "פקח" שבאמצע הפסוק, הנמצא לו בין החרש והעיור? ולמה הזכירו הכתוב כאן. גם לפירש"י – למה לא ביאר מהו ענינו של אותו פקח שבפסוק.
[במדרש רבה הנ"ל נוסף "ומי עשה עצמך פקח שתברח", אבל –
נוסף על כך שלא הזכיר זאת הירושלמי ורש"י, הרי –
איזו פקחות נצרך לכך על מנת לברוח כאשר כל האנשים סביבו נאלמים ומתחרשים ומתעוורים?
ועוד, שעל פי פשוטו 'פקח' אין פירושו 'חכם' כשפת חז"ל, כי אם היפוכו של העיור, וכמו שתרגמו אונקלוס ויונתן "פתיחא", והיינו שרואה].
הביאור בזה:
פשט הפסוק כך הוא: "מי שם פה לאדם - או מי ישום [אותו] אלם או חרש. או [מי שם אדם] פקח או עור". כלומר נמנים פה שני מצבים חיובים: "שם פה לאדם" ו"פקח", ולעומתם שלשה (שהם שני) מצבים להפך: "אלם או חרש" ו"עור".
הקושי המתעורר בפסוק הוא שמכיון שטענת משה היתה אודות היותו "כבד פה וכבד לשון", די היה בכך שהתורה תזכיר את העובדה ש"מי שם פה לאדם" ותו לא. למה הזכירה התורה איפוא (א') כלל את המצב השלילי (ב') הן באופן של חרש והן באופן של אלם (ג') ואת המצב החיובי של 'פקח' (ד') ואת המצב השלילי של עור.
ועל כך מתרץ (הירושלמי, המדרש ו)רש"י שכוונת הפסוק לרמז ולספר אודות המאורע שכבראירע עם משה רבינו קודם לכן, שראה בחוש שנעשה נס זה שנעשו עבדי פרעה כו'.
ומכיון שהוצרך להזכיר את הפעולה של עור, הוצרך גם להזכיר את המצב החיובי של פיקח.
התורה, כידוע, היא הוראה לכל יהודי בכל זמן ועת. פעמים שאדם נתקל בקשיים רבים. העולם סוגר עליו ומקיף אותו מכל עבר, ונראה כביכול שהדבר למעלה מכוחו.
על כך אומרת התורה, וממילא נותנת גם את הכוח לכך: "מי שם פה לאדם" - מי הוא נותן הכח לפעול בעולם (פה רומז על ספירת המלכות - מעשה האדם בכללות), "או מי ישום אלם" - מי הוא זה שעשה את הסט"א והקליפות, הגורמים לאדם להיות "אלם" - שלא יוכל לדבר - כנ"ל כללות עבודת האדם, או "חרש" שלא ישמע את המצב כפי שהוא (וכידוע שחרש נחשב יחד עם הקטן והשוטה).
וממשיכה התורה "או פקח" פעמים שהקליפה היא קליפת ה'פקחות', שאומרת לו: ראה סביב, הסתכל על הסביבה, אל תהיה עור, תהיה פקח! ובכללות זו היא מוחין דקליפה.
"או עור" - החשוב כמת, ואיננו שבע לעולם. שהקליפה עוצרת ומונעת את התענוג והרצון בכלל בעבודת האדם שיהיה כמת.
הרי מעידה התורה, שכל הקליפות הללו והמניעות וההפרעות הבאים עמם - כולם באים מ"אנכי הוי'" - הקב"ה בעצמו. והוא זה שנותן את הכוח להתגבר עליהם, ובסופו של דבר לגאול את (עצמו מהגלות הפרטית שלו, ועי"ז גורם שהקב"ה יגאל את) עם ישראל כולו ממצרים (שבכל דור).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה