ב"ה,
למדנו בפרשה (ל, יא):
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר
אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא".
ופירש רש"י: "לא מכוסה היא
ממך, כמו שנאמר כי יפלא (דברים יז, ח.), ארי יתכסי, ותרד פלאים (איכה א, ט.), ותרד
במטמוניות, מכוסה, חבושה בטמון".
היינו שבא לשלול פירוש אונקלוס כאן,
שפירש ותרגם "לא נפלאת היא ממך"
- "לא מפרשא היא מנך", זאת אומרת: שאין המצוה נפרדת ממך. אבל
רש"י ביאר שאין המצוה מכוסה ממך, וצריך ביאור מה ההבדל בין ב'
הביאורים, ולמה לא ביאר רש"י כאונקלוס.
גם קשה לכאו', שרש"י ביאר על הפסוק
"כי יפלא": "כל הפלאה לשון הבדלה ופרישה, שהדבר נבדל
ומכוסה", ואילו כאן מפרש שהוא "מכוסה". ואם ילחשך אדם לומר שהם-הם
הדברים, הוא הבדלה ופרישה הוא כיסוי, קשה מדוע הוצרך רש"י לחזור ולפרש –
ובאריכות ועם ב' דוגמאות – פירוש תיבת "נפלאת", לאחר שפירשה כבר, ובאותו
הספר.
ואם זהו אכן פירוש אחר, צריך ביאור למה
ביאר רש"י אחרת ולמה הביא דוגמא זאת, לאחר שכבר פירש הפסוק שם באופן אחר.
הביאור בזה, בדרך אפשר:
לכאו' קשה היאך אפשר לומר ש"המצוה
הזאת לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא", וכמו שכותב וממשיך הפסוק "כי
קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", והרי הדבר מנוגד למציאות ולחוש
האנושי! בפועל המלחמה עם היצר היא קשה ואין-סופית, ועד שאמרו על ג' עבירות שאין
אדם ניצל מהם בכל יום, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.
אם כן, איך אומר הפסוק ש"המצוה
הזאת לא נפלאת היא .. לא רחוקה"?
לכן ביאר רש"י כי "לא
נפלאת", ע"פ פשט לפחות, פירושה "לא מכוסה", שברור לכל יהודי
מה נדרש הימנו, באופן גלוי, וגם אם לעיתים רח"ל ישנה ירידה ונפילה (וגם אם
זהו באופן קבוע, ועד לאופן של "אין אדם ניצול מהם בכל יום"), הרי אין זה
פוגם ופוגע בעובדה ש"לא נפלאת היא ממך".
אך לרש"י הוקשה ממה שאמרה התורה
"כי יפלא ממך דבר למשפט", שע"פ תורה ישנו מצב של "יפלא",
שלא ברור ליהודי מהו הדין, מה נדרש הימנו ומהו רצון ה'. איך מתאימים שני הדברים,
האם "לא נפלאת היא ממך", או שמא "כי יפלא ממך דבר"?
ולתרץ וליישב קושיא זו, האריך רש"י
לבאר שם, שכל הפלאה לשון הבדלה ופרישה, שהכיסוי איננו מכוסה באמת, אלא רק
מצד היותו של האדם נפרד ונבדל מאלקות, הרי מתכסה ממנו המציאות האמיתית ורצון ה'
(וע"פ תורה יש מקום לכך, וגם הדרך איך לתקן זאת, לחזור להתקרב לה' – "וקמת
ועלית גו'", ואכ"מ).
אך התורה כפי שהיא מצד עצמה, גם כאשר
היא יורדת למטה-מטה, ומתלבשת בתוך דברי העולם וטענות של שקר ורמיה, עדיין היא תורת
ה', בקדושתה היא עומדת, ובכל עת ובכל שעה בכחו של היהודי, אם רק ירצה, לגלות בה
ו(עי"ז) בו את דבר ה' הנמצא בה.
וזהו גם המענה, כמבואר בחסידות, איך
"קרוב אליך הדבר מאוד – בפיך ובלבבך לעשותו": אמת ויציב, שמלחמת היצרים
היא מלחמה קשה מאוד, וגם אין אדם ניצול בכל יום. אך לכל יהודי יש בתוכו,
"בפיך ובלבבך" את הכח "לעשותו", בהיותו בן אברהם, יצחק ויעקב.
[אי אפשר לסיים בלא סיפור, שבהשגחהפרטית התפרסם בשבועות האחרונים:
צעיר 'היפי' יהודי הופיע יום אחד על
מדרגות 770, והמתין שהרבי יגיע מביתו להתפלל מנחה. כשהגיע הרבי, הוא נעמד לשוחח עם
הרבי. הוא שאל את הרבי: "איפה אלוקים?", הרבי ענה לו: "בכל מקום,
בעץ, באבן – בכל מקום". הצעיר לא הסתפק בכך: "כן רבי, אבל
איפה?..." – כלומר, היכן ה' נמצא באופן שאני יכול גם לפגוש אותו -, הרבי הביט
לו בעיניים ואמר לו: "אין דיין הערץ" – "בליבך"...
כיום לאותו יהודי ארבעה ילדים, כולם
יראים ושלמים...]