משהו לשבת - פ' וארא

למדנו בפרשה (ז, א):

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ".

ופירש רש"י:

"כתרגומו מתורגמנך, וכן כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות, והוא מגזרת (ישעיה נז, יט) ניב שפתים, (משלי י, לא) ינוב חכמה, ויכל מהתנבות דשמואל (א' י, יג). ובלעז קוראין לו פרקייר"א".

בפשטות, רש"י בא לשלול את הפירוש הנפוץ, כי נבואה היא התגלות דבר ה' אל האדם. הרי כאן, התגלה ה' אל משה ודיבר אליו, ואהרון רק שימש כמתורגמן.

אך רש"י הוסיף ואמר "כל לשון נבואה אדם המכריז כו'", ולמה נצרך לכך? האם אין הנבואה ענין לכשעצמו, התגלות ה' אל הנביא והתנבאותו היא כתוצאה מכך?

[ראה רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ז: "הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ, או לאנשי עיר או ממלכה . . או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם"]

עוד יש לדייק בלשון רש"י שכתב "מכריז ומשמיע", שזהו בפשטות כפל לשון. גם מה שכתב "דברי תוכחות", צריך ביאור, שהרי פעמים שהנביא מגיד עתידות או דברי טובה, ולאו דווקא דברי תוכחות!

רש"י הביא ג' פסוקים כראיה לפירושו, וצריך לבאר ולהסביר את הצורך בכל ג' הפסוקים.

הביאור בדרך-אפשר בזה, ובהקדים:

רש"י מציין ש"ויכל מהתנבות" הוא "דשמואל", אך המעשה היה דווקא בשאול, לאחר משיחתו בשמן ע"י שמואל. בכך רומז רש"י את נקודת הביאור. דיבורו של הנביא ותוכחתו את העם אינם כשאר המדברים ומוכיחים, אין הוא בוחר ובורר את מילותיו בקפידה בהתאם לעומדים מולו, אין הוא מתאים את התוכן לפי דעת השומעים והשקפתם. להיפך, הנביא "מכריז ומשמיע", כלומר הכרזה איננה בהכרח לשומע מסויים, ותוכנה עצם ההכרזה - נתינת פומביות לעובדה. בנוסף הנביא גם "משמיע", לאוזניים הכרויות לשמוע את דבר ה'.

לכן כתב רש"י שהנביא "משמיע לעם דברי תוכחות" דווקא, כיוון שנקודה זו, שבה מתבטאת ייחודיותו של הנביא, היא בעיקר בדברי תוכחות. אז נראה לעין כל כי הנביא איננו דרשן, אין מטרתו לשכנע את השומע, כי אם לבטא את דבר ה'.

ענין זה למעשה נאמר בפירוש בפרשה. לאחר שה' כבר אמר למשה כי הוא עתיד להכביד את לב פרעה, מה הצורך במתורגמן ודובר? בין כה וכה התוצאה הסופית תהיה זהה, פרעה יסרב לכל שידולי משה ולא ישלח את בני ישראל. אם כן, לכאורה, אחת היא לנו אם יבין היטב את דבר ה' בפי משה או לא.

על כך משיב רש"י ומבאר, כי נבואת אהרן היא כנבואתו של שאול, המיוחסת לשמואל. לא בכוחו, לא ברצונו, ואף לא לשם השומעים באה הנבואה. אם כן, לשם מה מתנבא הנביא?

ג' טעמים בדבר: "בורא ניב שפתיים, שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה' ורפאתיו", גילוי הדבר בפועל, אמירתו בפועל בעולם הגשמי באבר גשמי ובקול גשמי, נותנת לדבר משנה תוקף וחשיבות. לכן במצוות התשובה אין די בחרטה בלב וקבלה על העתיד, יש צורך גם בווידוי בפה.

[ועיין ברכות לד,ב - וברש"י - ויומתק].

"פי צדיק ינוב חכמה", כאשר הדבר יורד בדיבור יש בו תוספת אור וחיות, יותר מכפי שהוא מצד עצמו, בהיותו למעלה.

"ויכל מהתנבות" - סוף כל סוף, הנבואה פועלת שלימות ("ויכל" מלשון כליון והתכללות) ומזככת את העולם ומכשירתו להיות כלי לדבר ה' ורצונו.

ההוראה למעשה בפועל מהאמור:

בכוחו של יהודי לתקן את העולם שסביבו על ידי אמירת אותיות התורה בכל עת ובכל זמן. גם כאשר נראה שאין בכך תועלת, הוא מכריז אך איש אינו שומע, עליו לדעת כי סוף כל סוף - יש לכך תוצאה ומשמעות.

[ופרפרת לדבר, שהביא רש"י לעז אף שמבואר היטב מהו פירושו, כי בזה מרמז שיש בישראל הכוח להפוך גם את הלעז להיות חלק מדברי התורה והקדושה].

משהו לשבת - פ' שמות

למדנו בפרשה (ב, כ):

"וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם".

ופירש רש"י: "למה זה עזבתן - הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב, שהמים עולים לקראתו. ויאכל לחם - שמא ישא אחת מכם, כמה דאת אמרת (בראשית לט ו) כי אם הלחם אשר הוא אוכל".

ויש להקשות, מה הוקשה לו לרש"י בפירוש פסוק זה שלכן הוצרך לפרש ב' פירושים אלו, ולמה הוצרך להם?

יתירה מזו, בפירושים אלו יש דוחק שאין בפירוש הפשוט של הפסוק. לכל לראש, בפסוקים לא מוזכר כלל כי המים עלו לקראתו של משה, אדרבה: בפסוק הקודם נאמר "וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ" (ורש"י לא פירש מאומה), משמע שעל משה היה לדלות ולשאוב מתוך הבאר. אם כן, מניין לו לרש"י כי המים עלו לקראתו של משה?

בנוסף, הכינוי "לחם" לאשה הינו לשון נקיה (כמו שכתב רש"י שם) ולא לשון רגילה השכיחה בפסוקים. מדוע אם כן נדחק רש"י לבאר שלא על-דרך הפשט את הפסוק?

בנוסף לכל הנ"ל, ידוע שבתורה כל פרט הוא בדיוק ובהשגחה-פרטית, ובק"ו מגשמיות העולם, הרי גם בין שני פירושי רש"י הללו ודאי שיש קשר ושייכות ביניהם, כמובן מכך ששני הפרטים ("למה זה עזבתן" ו"ויאכל לחם") הם חלק מפסוק אחד בתורה.

הביאור בזה, בדרך-אפשר, ובהקדים:

באכילת האדם - שכללות האכילה נקראת לחם - יש שני פרטים. לכל לראש, המאכל הנאכל מתברר ומתעלה והופך מצומח (או חי) לבחינת המדבר. בד בבד, על ידי האכילה מתחזק האדם ומתחברת נשמתו עם הגוף. ובפרטות, נאמר כי הלחם מיישב דעתו של אדם, ואין התינוק אומר אבא - התגלות בחי' החכמה (אבא) - עד שיטעם טעם דגן דווקא. נמצא, שיותר ממה שהאדם עושה עם הלחם, הלחם עושה עם האדם. וכידוע, שהטעם והסיבה לכך שבכח המאכל לחזק את האדם זהו מפני ששורשו נעלה יותר.

כך הוא גם בנוגע לאיש ואשה: בכללות האיש הוא המשפיע אל האשה, אך בכח האשה וביכולתה לרומם ולחזק את האיש, ויותר ממה שהאיש רוצה לישא (גם מלשון התנשאות) האשה רוצה להנשא. על-דרך הצחות אמרו: איזו היא אשה כשרה? העושה רצון בעלה, שקובעת את מה שבעלה רוצה...

כך גם יתרו ראה בבנותיו העילוי שפעל בהם משה (שהתבטא בגשמיות בכך ששבו מוקדם מן הצפוי), ולכך הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב שהמים עלו לקראתו, היינו שגם מי הנילוס שהדרך הוא שצריך לשואבם ולמושכם ולהעלותם, מתעלים ומתרוממים מפניו. כך גם בנות יתרו נפעל בהן התרוממות ועילוי על ידו. אם כן, אמר יתרו, יבוא "ויאכל לחם", ש"ישא אחת מכם", שירומם אותה ויפעל בה עילוי, אבל גם היא תעזרהו ותסייעו כלחם המשיב נפש ומחייה את האוכל.

מכיון שהתורה היא הוראה - נתינת כח וציווי - לכל אחד ואחת מבני ישראל בכל זמן, הרי גם מכך יש ללמוד ולהתחזק:

בכוחן של נשות ישראל, לעצב ולקבוע את פני הבית. והדבר אמור וכגודל הכח והזכות שניתן להן כך גם גודל החובה והאחריות.

- אגב, ידוע מאמר חז"ל שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בזכות נשים צדקניות. ורבים טועים לחשוב שזהו כעין 'סגולה'. ולא הוא, כמובן לכל המעיין במאמר חז"ל זה במקורו, אלא שעל ידי אמונתן של אותן נשים הרי פעלו הן על בעליהן וסביבתן, שיזכו הכל להאמין בביאת משיח צדקנו, ולהורות להם את הדרך הנכונה לילך בה גם בזמן הגלות. ומכאן ההוראה הברורה גם כן להמשך מאמר חז"ל זה, שאנו עתידים להגאל בזכות נשים צדקניות, שאין הפירוש שדי בכך שהנשים הן צדקניות, אלא שעל הנשים להשתדל ולהשפיע על בעליהן וסביבתן שאף הם יהיו צדיקים (לפחות) כמותן. -

ואכן, בהמשך הפרשה נאמר אודות כחה של צפורה אשת משה, שהצילה את חיי משה ותיקנה את מעשי בעלה כביכול, במקום שלא עשה כראוי לו.

וכשם שזהו בפרטות בעם ישראל בנשים, כך הוא גם בכללות עם ישראל והקב"ה, שהקב"ה נקרא הבעל ועם ישראל - אשה, שכביכול על ידי מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות אנו מפרנסים ומזינים את אבינו שבשמים, וגורמים לגילוי שכינה בתחתונים, בתוך העולם הגשמי. 

והקב"ה לא שוכח חס-ושלום, וכמו שנאמר בנביא [סיום הפטרת הפרשה למנהג אחב"י הספרדים] "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה",קיום התורה והמצוות מתוך דחק, בזמן הגלות יקר בעיני ה', ובקרוב נזכה לכך ש"הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה", ביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, ואז "יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָ‍ִם".

משהו לשבת - פ' ויחי

למדנו בפרשה (נ, טז-יז): "וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר.  כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹקי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו".

ופירש רש"י: "ויצוו אל יוסף - כמו (שמות ו יג) ויצום אל בני ישראל, צוה למשה ולאהרן להיות שלוחים אל בני ישראל, אף זה ויצוו אל שלוחם להיות שליח אל יוסף לומר לו כן. ואת מי צוו, את בני בלהה שהיו רגילין אצלו, שנאמר (לעיל לז ב) והוא נער את בני בלהה. שא נא לפשע עבדי אלקי אביך - אם אביך מת אלקיו קיים, והם עבדיו".

בתורה כל דבר הוא בדיוק ובהשגחה פרטית, ולא באקראי בעלמא, ומכך שלומד רש"י ומשווה בין שני השליחויות - שליחות משה ואהרן אל בני-ישראל על-ידי הקב"ה אודות גאולת מצרים, ושליחות אחי יוסף אל יוסף בבקשת הסליחה ממנו, מובן שיש קשר פנימי ותוכני בין השניים, ולא דמיון מילולי בלבד.

עוד יש לדייק ולשאול: לכאורה מכיון שיעקב אבינו לא ציווה את יוסף קודם פטירתו שימחל לאחיו על חטאתם, הרי שהיה להם להסיק ולהבין באחד משני האופנים: או שיעקב ידע שיוסף לא עתיד לכעוס ולהקפיד על אחיו, או שיעקב אבינו אכן סבר שמן הדין שיוסף יכעס על אחיו, ולכן לא ביקש ממנו שימחל להם. כך או כך, מדוע שינו אחי יוסף מפני השלום?

גם טעם זה שאמרו (בשם עצמם ולא בשם אביהם) שיש ליוסף לסלוח ולמחול להם מכח היותם מאמינים ועבדי ה', אינו מובן. מה בכך שאחי יוסף הם מאמינים בני מאמינים, כאשר בפועל עשו את העוולה והמעשה הכה חמור של מכירת יוסף?!

הביאור בזה, בדרך-אפשר:

עם פטירתו של יעקב (כמו שכותב רש"י בתחילת הפרשה) "נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם", על אף שהשעבוד בפועל לא החל עד אחרי מות כל השבטים, הרי צרת השעבוד - האפשרות וההבנה שבני ישראל הם נתינים שווי זכויות ושווי חובות בארץ מצרים, נקודת הפתיחה המאפשרת את צרת השעבוד לאחר-מכן - החלה כבר בעת פטירת יעקב.

גלות איננה רק מציאות גשמית ושיעבוד לגוף, אלא ירידת מדריגה והתגשמות העולם. ניסיונות הגלות וכוח הקליפה גדולים יותר מאשר בזמן רגיל. לכן כשראו אחי יוסף שלאחר פטירת אביהם ותחילת השעבוד יוסף מרחקם, חששו שמא צרת הגלות גרמה ח"ו שיוסף יכשל (בדקות עכ"פ) בחוסר אהבת ישראל. אכן בזמן שאביהם היה חי, חשש שכזה היה מופרך, ולכן לא ציווה על כך יעקב, כי במשך ימי חייו לא היה כל צורך בכך, אך אחר מותו - כך חששו השבטים - שמא הגלות השפיעה אף על יוסף?

ולכן טענתם שלהם היא ליוסף: הן אמת, אביך מת, הגלות החלה ודרגת העולם ירדה במדרגה. אך האם שכחת כי אנו "עבדי אלקי אביך"? הכח לקיום המצוות הוא מכח היותנו עבדי ה', ולעבד הרי אין כל הבדל במצב אשר סביבו, הוא מקיים את ציווי אדונו בכל מצב, גם כאשר הסביבה אינה תומכת ומעודדת זאת. אם כן, "שא נא לפשע".

על-פי ביאור זה מובן הקשר לשליחות משה ואהרן לגאולת בני-ישראל מגלות מצרים לשליחות זו.

בפרשת וארא מסופר כי לאחר ששלח ה' את משה לדבר אל בני-ישראל ולבשרם כי "הנה הנה משיח בא" וכי פקד ה' את עמו לגואלם, לא שמעו אליו "מקוצר רוח ועבודה קשה". כאשר חזר משה אל ה' וסיפר לו, הרי מן הצפוי היה כי ה' יתן ביד משה אות או מופת, שיעורר את לב העם. לא ולא, ה' פשוט שולח שוב את משה ואהרן ומצוום על עם ישראל ועל פרעה שעל בני-ישראל לצאת ממצרים.

פלא! הרי זה עתה חזר משה ובפיו בשורה זהה, מה שונה ציווי זה מקודמו שלא הצליח? התשובה היא כי משה איננו מדבר עתה מכח הסברא והצדק, הוא איננו משכנע את בני-ישראל או מדבר אל ליבו הערל של פרעה. עכשיו פרעה מצווה מאת ה' על ידי משה, ובני ישראל נזכרים כי הם עבדי ה', ללא הבט על מעמדם ומצבם הנוכחי, הרי מציאותם האמיתית, גם בהיותם בגלות מצרים, בעמקי הקליפות, עדיין הם "עבדי אלוקי אביך".

ההוראה מכך לכל יהודי ברורה:

כשעומדים במעמד ומצב של גלות, יש לזכור ולשאוב כוחות וחיות מהעובדה שאין להתפעל ממצב העולם, אין להתחשב בעובדה כי העולם חשוך וקר, כל עוד שזוכרים כי אנחנו עבדי ה', הרי בכח זה ביכולתנו להתגבר על כל מכשול וניסיון, ולהביא לגאולה אמיתית ושלימה, בקרוב ממש.

משהו לשבת - פ' ויגש

לזכות גיסי, הרב יוסף וזוגתו אחותי מרת רחל פעסיא שיחיו קליין לרגל נישואיהם בשעטומ"צ מוצאי זאת חנוכה, אור לג' טבת ה'תשע"ד. שיהיה ביתם בנין עדי-עד, מואר באור התורה והחסידות מתוך רוב נחת, עושר ואושר.

למדנו בפרשה (מו, יט): "בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן"

ופירש רש"י: "בני רחל אשת יעקב - ובכולן לא נאמר בהן אשת, אלא שהיתה עיקרו של בית".

ויש לדייק בלשון רש"י שכתב בלשון שלילה ("ובכולן לא נאמר כו'") ולא קיצר לומר סתם "נאמר בה אשת כו'".

בנוסף, כידוע שקביעות פרשיות התורה בשנה הינם בהשגחה פרטית. פרשה זו - ופסוק זה - נקבעו בשנה זו בשבוע דראש חודש טבת וסיום חג החנוכה. אם כן צריך לבאר הקשר והשייכות בין ב' ענינים אלו ופסוק זה בפרשה.

הביאור בזה בדרך אפשר:
כמבואר כבר כמה פעמים, ענינה של רחל ועבודתה הוא המעשה בפועל, הבאת הדברים מן הכח אל הפועל.

אך מעשה אינו יכול לבוא ללא מהות ותוכן, פעולה באה מרצון ומידה. ולכן רחל היא אשת יעקב, שמידתו מידת התפארת, הכוללת חסד וגבורה יחד, כללות המידות וגם שלימותם. ומזיווג שכזה נולד יוסף הצדיק ובנימין.

יוסף מסתכל על העולם בתמידות ומחפש לתקנו, להשלימו, לשכללו ולהעמידו בקרן אורה. יוסף מחפש את ה"בן אחר" ולהוסיפו ולצרפו, תרתי משמע.

זהו גם ענינו של חודש טבת, זהו החודש שבו הקור מצוי, היום הוא הקצר ביותר והלילה ארוך. זהו גם החודש שעליו נאמר ש"הגוף נהנה מן הגוף", מתגלית מעלתו של הגוף הגשמי שיש בו הנאה "מן הגוף", הנאה מעצם הגוף ומציאותו, והנאה המגיעה עד לעצמותו ית' כביכול.

ענין זה קשור גם עם חג החנוכה, שבו יש להדליק ולהאיר "על פתח ביתו מבחוץ", לא להסתפק בנר בתוך הבית אלא לפרסם הנס, ובאופן דמהדרין מן המהדרין, לחזור ולחזר אחרי כל ניצוצות הקדושה הטמונים ונעלמים בתוך העולם והגשמיות.

וזו היא ההוראה כי רחל היא עיקרו של הבית, יש לזכור את המעשה - ובסופו של דבר ה"בן אחר" הופך ל"בן ימין", קדושה וטהרה.

תמיד יש לזכור כי העיקר הוא המעשה, והתכלית הוא "לשבת", קיום העולם - שוב ולא רצוא בלבד. לכן נאמר הדבר בלשון שלילה, כי יש צורך לשלול טעות זו, של עזיבת העולם (שיש לה מקום גם על פי תורה וגם על פי שכל), פריחת הנשמה מן הגוף.

ההוראה מכך (בנוסף למובן מאליו) היא: ישראל קדושים הם, ובכוחם לקדש את עולמם. אין די לשהות בד' אמות של תורה והלכה, אלא לצאת לרחובה של עיר ולהאיר ולתקן עולם במלכות שד-י.