יום שישי, 27 בדצמבר 2013
משהו לשבת - פ' וארא
יום חמישי, 19 בדצמבר 2013
משהו לשבת - פ' שמות
יום חמישי, 12 בדצמבר 2013
משהו לשבת - פ' ויחי
יום חמישי, 5 בדצמבר 2013
משהו לשבת - פ' ויגש
לזכות גיסי, הרב יוסף וזוגתו אחותי מרת רחל פעסיא שיחיו קליין לרגל נישואיהם בשעטומ"צ מוצאי זאת חנוכה, אור לג' טבת ה'תשע"ד. שיהיה ביתם בנין עדי-עד, מואר באור התורה והחסידות מתוך רוב נחת, עושר ואושר.
למדנו בפרשה (מו, יט): "בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן"
ופירש רש"י: "בני רחל אשת יעקב - ובכולן לא נאמר בהן אשת, אלא שהיתה עיקרו של בית".
ויש לדייק בלשון רש"י שכתב בלשון שלילה ("ובכולן לא נאמר כו'") ולא קיצר לומר סתם "נאמר בה אשת כו'".
בנוסף, כידוע שקביעות פרשיות התורה בשנה הינם בהשגחה פרטית. פרשה זו - ופסוק זה - נקבעו בשנה זו בשבוע דראש חודש טבת וסיום חג החנוכה. אם כן צריך לבאר הקשר והשייכות בין ב' ענינים אלו ופסוק זה בפרשה.
הביאור בזה בדרך אפשר:
כמבואר כבר כמה פעמים, ענינה של רחל ועבודתה הוא המעשה בפועל, הבאת הדברים מן הכח אל הפועל.
אך מעשה אינו יכול לבוא ללא מהות ותוכן, פעולה באה מרצון ומידה. ולכן רחל היא אשת יעקב, שמידתו מידת התפארת, הכוללת חסד וגבורה יחד, כללות המידות וגם שלימותם. ומזיווג שכזה נולד יוסף הצדיק ובנימין.
יוסף מסתכל על העולם בתמידות ומחפש לתקנו, להשלימו, לשכללו ולהעמידו בקרן אורה. יוסף מחפש את ה"בן אחר" ולהוסיפו ולצרפו, תרתי משמע.
זהו גם ענינו של חודש טבת, זהו החודש שבו הקור מצוי, היום הוא הקצר ביותר והלילה ארוך. זהו גם החודש שעליו נאמר ש"הגוף נהנה מן הגוף", מתגלית מעלתו של הגוף הגשמי שיש בו הנאה "מן הגוף", הנאה מעצם הגוף ומציאותו, והנאה המגיעה עד לעצמותו ית' כביכול.
ענין זה קשור גם עם חג החנוכה, שבו יש להדליק ולהאיר "על פתח ביתו מבחוץ", לא להסתפק בנר בתוך הבית אלא לפרסם הנס, ובאופן דמהדרין מן המהדרין, לחזור ולחזר אחרי כל ניצוצות הקדושה הטמונים ונעלמים בתוך העולם והגשמיות.
וזו היא ההוראה כי רחל היא עיקרו של הבית, יש לזכור את המעשה - ובסופו של דבר ה"בן אחר" הופך ל"בן ימין", קדושה וטהרה.
תמיד יש לזכור כי העיקר הוא המעשה, והתכלית הוא "לשבת", קיום העולם - שוב ולא רצוא בלבד. לכן נאמר הדבר בלשון שלילה, כי יש צורך לשלול טעות זו, של עזיבת העולם (שיש לה מקום גם על פי תורה וגם על פי שכל), פריחת הנשמה מן הגוף.
ההוראה מכך (בנוסף למובן מאליו) היא: ישראל קדושים הם, ובכוחם לקדש את עולמם. אין די לשהות בד' אמות של תורה והלכה, אלא לצאת לרחובה של עיר ולהאיר ולתקן עולם במלכות שד-י.