א. למדנו בפרשה (לד, א):
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ".
וכתב רש"י:
"פסל לך - הראהו מחצב סנפירינון מתוך אהלו, ואמר לו הפסולת יהיה שלך, ומשם נתעשר משה הרבה: פסל לך - אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות. משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר אם יאמר המלך להורגה אומר לו עדיין אינה אשתך. בדק המלך ומצא, שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה. אמר לו שושבינה כתוב לה כתובה אחרת, שנקרעה הראשונה. אמר לו המלך אתה קרעת אותה, אתה קנה לך נייר אחר, ואני אכתוב לה בכתב ידי, כן המלך זה הקדוש ברוך הוא, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקדוש ברוך הוא אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך".
ב. והקושיות רבות כל כך:
(קושיות רבות נאמרו על הפירוש הראשון ברש"י, ולא אתעכב עליהן):
בפירוש השני של רש"י קשה, מה הצורך כלל במשל, ההגיון הוא הרי פשוט להחריד, כל ילד יודע - מי ששבר הוא זה שמתקן. משל למה?
ועוד, מהו הביאור במשל ש"משל למלך שהלך למדינת הים", וכי הלך ה' חלילה ועזב את עם-ישראל?
ג. כשנתבונן, ולו לרגע, במשל, תתעורר קושיא גדולה אף יותר:
המשל אומר "מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע . . בדק המלך ומצא, שלא היה הקלקול אלא מן השפחות". לכאורה, אין המשל דומה לנמשל, הרי בחטא העגל חטאו כל ישראל, ולא רק הערב-רב!
אלא בוודאי פירוש המשל הוא ש"מפני קלקול השפחות יצא עליה שם רע" באמת, ואכן קלקלה הארוסה. ואעפ"כ, כיון "שלא היה הקלקול אלא מן השפחות - נתרצה לה".
כלומר, מציאות העבירה והעוון כביכול פועלת על ישראל עצמם, ולא רק על הערב-רב. ואעפ"כ, הקב"ה מלך מוחל וסולח ומעביר עוונות עמו ישראל, ומתרצה לעם ישראל בשנית.
ד. על פי זה יובן למה הוצרך רש"י למשל: באם הסליחה והמחילה היא על טעות, שה' כעס 'בטעות' על עם ישראל, אך באמת לא חטאו (ורק הערב-רב הם אלו שעבדו ע"ז), הרי שכל שבירת הלוחות היתה טעות וללא סיבה מוצדקת. אם כן, מובן היטב למה הוצרך משה לתקן את טעותו.
אבל רש"י לא רצה לפרש כן (מפני שאין זו האמת, ואדרבא, כמו שכותב רש"י בסיום חומש דברים, שאמר ה' למשה "יישר כוח ששיברת), ולכן הוצרך לבאר שהחטא אכן היה גם בישראל, ואעפ"כ סלח ה' לבני ישראל.
אם כן, למה לא כתב ה' שוב כתובה לעם ישראל, שהרי זהו מעשה ליקוחין חדש, וכמו שביקש השושבין "כתוב לה כתובה אחרת"?
ועל כך בא הביאור: מכיון ששבירת הלוחות היתה מצד מעלת ישראל ולא מצד - חלילה - שאינם ראויים לקבל את התורה (ולא כמו שביאר רש"י לעיל, ע"פ ק"ו מקרבן פסח. ואין כאן המקום להתאים את שני הביאורים, כי שניהם בודאי אמת). הרי שמצד מעלה זו, שלמעלה מן התורה, מעולם לא היה חטא.
אך דרגא זו ומעלה זו, היא רק מצד משה, כי מצד ה' הרי הוא "הלך למדינת הים", ריחוק מקום, ורק משה שהוא שושבינן של ישראל, יכול לכתוב שוב את הכתובה מחדש - הקשר של עם ישראל מבחינת י"ג מידות הרחמים שנאמרו בהמשך לכך.
ה. ההוראה למעשה, בחיי היום יום:
בזמן הגלות, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ועד ש"ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" הרי לפחות "ג' עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום". ואמנם בוודאי זהו רק מפני "קלקול השפחות" בלבד, רוח שטות המכסה על האמת, אך החטא הוא חטא, והקלקול - קלקול.
עומד האדם ואינו יודע: איך יסלח לי ה', ואיך אתחבר שוב אל הקב"ה, אחרי שחטאתי, עויתי ופשעתי?
המענה הנצחי לכל יהודי בכל דור ובכל זמן הוא, שאצל משה רבינו, הרועה הנאמן ורועה האמונה, הרי אין כזה דבר יהודי שנדחה ונידח. וגם אם חלילה היה קלקול ונשברו הלוחות - הרי שמשה כותב לוחות חדשות, קשר חדש. ובמקום הקשר, כידוע, החיבור הוא כפול ומכופל.
על ידי הקשר עם משה רבינו, כל יהודי, בכל מעמד ומצב יכול לשוב אל הקב"ה, ללא יוצא מן הכלל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה