יום ראשון, 23 ביוני 2013

משהו לשבת - פ' וארא

בפרשתנו נאמר: "כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ".

ורש"י פירש (על המילים "את הערב") "כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים בערבוביא והיו משחיתים בהם. ויש טעם בדבר באגדה בכל מכה ומכה למה זו ולמה זו. בטכסיסי מלחמות מלכים בא עליהם, כסדר מלכות כשצרה על עיר, בתחלה מקלקל מעיינותיה, ואחר כך תוקעין עליהם ומריעין בשופרות ליראם ולבהלם, וכן הצפרדעים מקרקרים והומים וכו'. כדאיתא במדרש רבי תנחומא".

על רש"י תמוה זה נעמד הרבי (לקו"ש חי"א שיחה ב' - ע' 25 ואילך) ומקשה כמה וכמה קושיות, ומיישבם. עיי"ש (זה בעברית!, כולם מוזמנים).

ההוראה שהרבי מלמדנו מרש"י זה היא, שכאשר ישנו חס-ושלום ענין של עירבוביא - וכמו בדורנו אנו - שהגבולות בין טוב לרע מטשטשים, על כך בא הגילוי המיוחד, וממילא נתינת הכח המיוחדת מפרשה זו שיהיה "ערוב" דקדושה "וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (פסוק שלאח"ז).

אם כן, יוצא שפרטי הערוב הם למעשה פרטי וסוגי העירוב והבלבול שבאים בעולם ומהם על ישראל להשמר. רש"י מונה ג' סוגים: (א') "כל מיני חיות רעות". (ב) "נחשים" (ג) "ועקרבים". במדרש לעומת זאת נמנים ג' סוגים אחרים: (א') "דובים" (ב) "אריות" (ג) "נמרים".

מדוע שינה רש"י את סוגי הערבוב? (ראה בשיחה בטעם הדבר ע"פ פשש"מ).

הביאור בדא"פ:
ר' תנחומא נקט "אריות דובים ונמרים" משום מעשה שהיה בו עצמו. וכך מסופר בגמרא (סנהדרין לט, א):
"אמר ליה קיסר לר' תנחום: תא ליהוו כולן לעמא חד, אמר לחיי! אנן דמהלינן לא מצינן מיהוי כוותייכו, אתון מהליתו והוו כוותן. א"ל מימר שפיר קאמרת, מיהו כל דזכי למלכא לשדיוה לביבר. שדיוה לביבר ולא אכלוה, א"ל ההוא מינא האי דלא אכלוה משום דלא כפין הוא, שדיוה ליה לדידיה ואכלוה".

(תרגום חופשי: אמר הקיסר לר' תנחום: בואו ונהיה כולנו עם אחד, אמר [לו ר' תנחום לקיסר]: הלואי! אנו שמהולים אנו אין אנו יכולים להיות כמותכם, מהלו עצמכם והיו כמונו. א"ל [הקיסר] יפה אמרת, אבל כל שמנצח [בויכוח] את המלך משליכים אותו לגוב האריות. זרקוהו - ולא אכלוהו [האריות]. אמר לו [למלך] אותו מין מה שלא אכלו [האריות את ר' תנחום] משום שלא היו רעבים, זרקו אותו [את המין] להם - ואכלו אותו).

המעשה איננו רק מעשה, כי אם צורת הנהגה ותוכן עבודת ה'. הקיסר טען כלפי ר' תנחומא: מכיון שאנו גרים יחד, ואתם עמנו בגלות, עליכם להיות יחד עמנו לעם אחד. ובמילים פשוטות: אין לעם ישראל עוד יכולת להתבדל ולהתקדש ביחס לשאר העמים.

על כך ענה לו ר' תנחום: אנו כבר מהולים, ואין אנו יכולים להיות כמותכם. אין קדושת ישראל רק קדושה במעשים, כי אם בשרנו ממש נעשה קדוש, וזהו דבר שאיננו בר-שינוי והחלפה. הפתרון היחיד הוא שתמולו את עצמכם, היינו שיתברר העולם ויהפוך לקדושה אף הוא.

הקיסר הודה לו שאכן אמת הדבר, אבל מצד סיבת הגלות וכו', הרי אין לישראל - ע"פ טענתו - קיום כך, שהרי יזרקו אותו לפני החיות הרעות (וכמו שיבואר לקמן תוכנם), אבל כאשר הכניסו את ר' תנחום לכלוב - לא הזיקו לו. כיון שבאמת מציאות העולם אף היא איננה מפריעה ומזיקה ח"ו לישראל כאשר עומדים בתוקף. ולהיפך, שאוכלים ומזיקים את המנגד לקדושה.

(להעיר, שבפשטות המין לא שיקר, שהרי מי יעז לשקר במצח נחושה למלך שלפני רגעים אחדים זרק מישהו לגוב האריות? ואם כן הנס הוא שאכלו האריות את המין, ולא להיפך, ואכ"מ).

תוכנם של ג' סוגי החיות הרעות הוא (כמבואר בכ"מ): "דוב" - מסורבל בבשר, מגדל שיער ונוהם. ובכללות: התגברות כח המתאווה עד שמתגבר אף על השכל הטבעי. "אריה" - גבור ומלך שבחיות, ואעפ"כ אימת מפגיע (חיה קטנה) עליו. והיינו, שהוא בעל כוחות גדולים וכו', אולם אין הוא בתוקף ועזות וכו'. "נמר" - סמל לעזות, ומאידך, מלשון "וריחו לא נמר", לשון שינוי ותזוזה. כי אין התוקף בקדושה, כי אם להיפך. נמצא שג' סוגי החיות יש בהם מעלה, וצריך להפכם מקליפה לקדושה.

כי בזמנו של ר' תנחומא היה שייך שאף הקיסר יודה לו שהאמת והצדק איתו.

משא"כ רש"י, שהיה שנים רבות לאח"ז הרי העירבוביא וכו' היא בדרגא יותר נחותה וקשה מאשר בזמן ר' תנחומא:
"חיות רעות" - הוא כללות מידות רעות. "נחש" - חמימות דקליפה. "עקרב" - קרירות דקליפה, וכמבואר בכ"מ באריכות, ואכ"מ.

והכח על כך הוא שזהו "דאיתא במדרש רבי תנחומא", שהתורה (ר' תנחומא לשון נחמה) כבר סיפרה על כך ונתנה על כך להתגבר אף על מניעות ועיכובים אלו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה