למדנו בפרשה (כא, ח):"וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל".
ופירש רש"י:
"בלחם הקלוקל - לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלוקל. אמרו: עתיד המן הזה שיתפח במעינו, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא".
[הסיבה שהם אמרו "ילוד אשה", כי קודם שנולדים הרי אוכלים, אבל אין מוציאים...]
מה הם נזכרו עכשיו? ארבעים שנה הם אוכלים, מערכת העיכול מתפקדת בלי בעיות, פתאום נזכרו!
הביאור בזה: פעולת האכילה בכלל, ענינה בירור העולם וזיכוכו. בהיותם במדבר, עבודת בני ישראל לא היתה לתיקון העולם, כי אם תיקון עצמם. ולכן, האוכל אף הוא לא היה אוכל רגיל - כי אם "לחם אבירים", הנבלע ברמ"ח אברים, וככזה - אין בו פסולת. כי בירור פירושו שישנו רע, והמברר מוציא מתוך המתברר את הרע שבו. אבל במן, שאכילתו אינה לשם בירור, אין רע ואין פסולת.
אבל עתה, טוענים בני ישראל, אחרי שכבר התחלנו לברר את העולם, כמו שמסופר בפסוקים שלפני זה על כיבוש הכנעני (הוא עמלק) והחרמת עריו לה', ראוי כי נוכל לאכול אוכל, לחם מן הארץ.
וזו היתה טענתם "כי אין - לחם", בחי ה"אין" והביטול היא לחמנו, ו"אין - מים", אם כן, "נפשנו", בחי' המעשה והפעולה, בירור העולם - "קצה בלחם הקלוקל".
שהרי "כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא", איך אפשר להתעסק בבירור העולם, בלי יכולת להוציא - לברור רע מטוב? "עתיד המן הזה שיתפח במעינו", המעים תפקידם לברור את החלק הטוב מן הרע. ואילו המן, שכולו טוב, אין בו בכדי לתת לנו כוחות לברר ולזכך את העולם. ברצוננו, כך אומרים בני ישראל בטעותם, להתעסק עם החומריות, עם הגשם והטבע. "למה העליתנו ממצרים?"
אך זו טעותם, כי עבודתם במדבר עדיין לא נשלמה, ועוד לפניהם בירור וזיכוך נוסף לפני שיכנסו לארץ המובטחת, לאכול מפריה ולשבוע מטובה.
דבר זה נרמז גם בהפטרה, בה טעה יפתח טעות דומה: הוא נשבע כי יקריב לאחר נצחונו מהמלחמה את כל מה שיצא מפתח ביתו. אך מפתח הבית יצאה ביתו... לפעמים חשוב לזכור כי עבודת הבירורים וזיכוך העולם עליה להשאר בגבולות ההלכה וכי לא כל דבר הוא מחובתנו להתעסק בו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה