למדנו בפרשה (כט, כט): "וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו לְמָשְׁחָה בָהֶם וּלְמַלֵּא בָם אֶת יָדָם".
ופירש רש"י: "לבניו אחריו - למי שבא בגדולה אחריו. למשחה - להתגדל בהם, שיש משיחה שהיא לשון שררה, כמו (במדבר יח ח) לך נתתים למשחה, (תהלים קה טו) אל תגעו במשיחי. ולמלא בם את ידם - על ידי הבגדים הוא מתלבש בכהונה גדולה".
רש"י בא לשלול פירוש אחר בפסוק (כמו שפירש, למשל, הרמב"ן) שמילת "למשחה" היא כפשוטו - על ידי השמן. כלומר, שבכדי שהכהן יהפוך לכהן-גדול אין די בהלבשתו בבגדי כהונה גדולה, אלא נצרך גם משיחה בשמן [ואף שאין השמן מעכב, הרי זה לימוד נפרד מיתורא דקרא - עיין יומא ה, א].
אבל רש"י פירש "למשחה" לשון גדולה, ולא משיחה ממש. ועל כך הביא שתי ראיות מפסוקים שונים.
מעצם זה שרש"י הוצרך להביא ראיות לפירושו זה, מובן שפירוש זה איננו מובן מאליו. אם כן, נשאלת השאלה למה לא פירש רש"י כפשוטו, ש"למשחה" היא משיחה ממש? ובייחוד, שכן הוא הדין - שהכהן הגדול נמשח טרם כהונתו (ורק כשאין שמן אין השמן מעכב?).
התשובה לכך רמוזה בשני הפסוקים שבחר רש"י להביא לכך שמשיחה הוא לשון גדולה.
הפסוק הראשון הוא "וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם". ולמדו חז"ל (זבחים צא, א, ובכ"מ) שאכילת הקודשים צריכה להיות באופן של "למשחה" - כשם שהמלכים אוכלים.
אך האם זהו דין לכהנים או דין לקדשים? כלומר, האם החיוב לאכול את הקדשים בצורה מכובדת הוא דין באיך אוכלים קדשים (רק שאכילת קדשים שייכת לכהנים בדרך כלל, ולכן נאמרה המצווה לכהנים) או שזהו מצוה לכהנים (שהם אוכלים קדשים).
הדבר הוא מחלוקת הראשונים, ודעת רש"י (חולין פו, א) שזהו מצוה בקדשים ולא לכהנים, ולכן גם באכילת קרבן הפסח יש להקפיד לאוכלו בדרך כבוד. אם כן, יוצא שהגדולה ("למשחה") איננה פעולה באדם, כי אם פעולה בחפץ - פעולה חיצונית.
גם מהפסוק השני נראה באופן די ברור, כי המשיחה אינה מצד מעלת האדם עצמו, כי אם תפקיד (כמו חפץ שנפרד מהאדם):
הפסוק אומר: "אל תגעו במשיחי ולנביאי אל תרעו", ודרשו חז"ל: "אל תגעו במשיחי - אלו תינוקות-של-בית-רבן". מהי מעלתן של תשב"ר, הרי אין תורתם בעומק כמו התלמידי חכמים, ופעמים שרק לומדים פסוקים ואינם מבינים אותם היטב? מדוע קורא הפסוק להם "משיחי", לשון גדולה ומעלה?
מעלת תורת התשב"ר היא הטהרה שבה, לא מצד עצם התורה, כי אם מעלה חיצונית.
במילים פשוטות: מעלת הכהן גדול ("למשחה") אינה פעולה פנימית המשנה את מהותו של הכהן, ולכן ייתכן מצב שמעבירים אותו מגדולתו (ומה שחלים עליו גם אחר כך כל חומרות כהונה גדולה, זהו מצד דין "מעלין בקודש ואין מורידין").
ולכן, בחר רש"י לומר ש"למשחה" אלו הן הבגדים - דבר חיצוני - ולא השמן - בחי' חכמה - שנמשח בו הכהן הגדול.
בסגנון אחר: בשונה מעצם מציאות הכהונה, שהיא מהותו של הכהן (ולכן אף חללי כהונה שעבדו – עבודתם כשרה), הרי כהונה גדולה היא מִשׂרה, שאינה חלק ממציאות הכהן.
ולכן מדגיש רש"י ואומר, "לבניו אחריו" – אין לטעות שזהו ירושה, דבר העובר באופן טבעי מאב לבנו, כמו עצם הכהונה, לא ולא! אלא "מי שבא בגדולה אחריו", ולא כירושה טבעית. וממשיך ומדייק שהכהן הגדול רק "מתלבש בכהונה גדולה", אין זו מהותו, אלא רק כמו לבוש שניתן להחליפו.
ההוראה עבורנו:
כל יהודי יכול להיות בדרגת ומעלת כהן גדול, כמו שכתב הרמב"ם (סוף הל' שמיטה ויובל): "כל איש ואיש . . אשר נדבה רוחו אותו . . להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' . . הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים".
אבל, עבודה זו היא כמו "לבוש", דבר הניתן להחליפו ולשנותו. אולם יסוד עבודת כל יהודי, היותו "חלק אלוקה ממעל ממש" זו היא עובדה בלתי ניתנת לשינוי ולהזזה. כל שאר התוספות והעליות בקודש, הרי גם כאשר חס-ושלום ישנה ירידה (לצורך עליה), הרי לא תהיה זו ירידה אמיתית, שהרי זהו רק "לבוש", אבל מציאותו האמיתית נשארת בתוקפה תמיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה