משהו לשבת - פ' תרומה

למדנו בפרשה (כה, כ):

"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים"

ופירש רש"י: "פרשי כנפים - שלא תעשה כנפיהם שוכבים, אלא פרושים וגבוהים למעלה אצל ראשיהם, שיהא עשרה טפחים בחלל בין הכנפים לכפרת, כדאיתא בסוכה (ה, ב)".

אך המעיין בגמרא שם יראה שלא מתיבות "פרשי כנפים" למדו שהיו כנפיהם פרושים, אלא מתיבות "סוככים . . למעלה", ומדוע שינה רש"י וכתב כך?

ואף שרש"י אינו מעתיק דברי חז"ל, אלא מפרש המקרא ע"פ פשוטו, אך כאן הרי כתב "כדאיתא בסוכה"! ובסוכה לכאורה לא משמע כן.

אך הדבר יובן, בדא"פ, בהקדם הבנת משמעות ותוכן ענין הכרובים וכנפיהם הפרושים למעלה:

מבואר כי כנפי הכרובים הם אהבה ויראה שהם כנפי המצוות, שעל ידם פורחים הכרובים ומעלים את כללות המצוות למעלה, מבחי' עולם העשיה - בו הם בבחי' "כרובים" - "פני תינוק", קטנות המוחין והעלם מציאות אור ה' בתורה ובמצוות.

כמו שהקטן, הרי אף שיכול להבין לפי דרגתו גם דברי שכל, הרי מכל מקום חסר בכך ההתקשרות והדעת, כך גם גילוי התורה והמצוות בעולם הזה הגשמי, חסר בו בגילוי הקשר עם נותן התורה ומצווה המצוות.

ובפריחת הכרובים מעלים עמם אף את הכפורת, שמשם היה יוצא הקול אל משה - התורה והמצוות כפי שבאו בגילוי בעולם.

(ולכן מצינו שהכרובים היו צריכים להיות מקשה אחת עם הכפורת, כלומר שעל המצוות להיעשות מתוך אהבה ויראה דווקא, ובאופן שהאהבה ויראה גורמים ומחוברים בקשר אמיתי - "שלא תעשם בפני עצמם ותחברם לכפרת" (ל' רש"י פסוק יט) - שהרי האוהב את ה' באמת וחפץ לדבקה בו באמת הוא על ידי שמקיים מצוותיו ולומד תורתו).

על פי זה מובן היטב מדוע צריך "שיהא עשרה טפחים בחלל בין הכנפים לכפורת", כלומר שהאהבה ויראה יכללו את כל פרטי וחלקי הנפש, עשרת המידות, שבכל חלקי נפשו יעשה ויקיים את מצוות ה' מתוך אהבה ויראה והדבקות אמיתית.

ולכן מציין רש"י שלומדים ענין זה מ"פורשי כנפיים", על אף שחז"ל שם למדו זאת מפרטים אחרים בפסוק, כיון שתכלית הכרובים הוא פרישת כנפיהם ועלייתם למעלה, יחד עם הכפורת - התורה והמצוות שנעשים על ידינו -.

נאמר בחז"ל, שמחורבן הבית הראשון נגנזו (בין השאר) הכרובים. אין הפירוש חלילה, כי בזמן הגלות ענין זה חסר, אלא שאופן פעולת הכרובים הוא בצורה של "גניזה", העלמות והתכללות.

ידוע שבדורות האחרונים, וככל שמתקרבים לסוף זמן הגלות הדבר בולט יותר ויותר, קשה להגיע לאהבה ויראה בגלוי אלא רק בהעלם. ובמילים פשוטות: בודדים זוכים בדורנו שלתורתם ולמצוות שהם מקיימים יהיו "כנפיים" שישאו אותם למעלה. הכרובים "נגנזו" והפכו לנסתרים בתוך מעמקי הלב.

ואף על פי כן, כאשר זוכרים שהתורה היא תורת ה', והמצוות - רצונו, הרי זה עצמו נותן כח וחיות ש"זאת התרומה אשר תקחו מאיתם" מלשון הרמה והתרוממות, תהפוך ל"זהב (יראה), כסף (אהבה) ונחושת (תפארת, קו האמצעי)".

משהו לשבת - פ' תרומה

למעשה דבר זה נכתב לפני שנה, אך עד עתה (בהשגח"פ) לא עלה לבלוג, ועתה מצאתיו:

למדנו בפרשה (כו, לא): "וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים".

ופירש רש"י: "פרכת - לשון מחיצה הוא, ובלשון חכמים פרגוד, דבר המבדיל בין המלך ובין העם".

ושתי שאלות פשוטות: מפני מה אין רש"י מסתפק בהסברה הפשוטה של "לשון מחיצה הוא", וממשיך "ובלשון חכמים כו'".

ועוד, "לשון מחיצה הוא ובלשון חכמים פרגוד" - משמע שמחיצה איננה בלשון חכמים, ואנחנו שנינו (תחילת מסכת בבא-בתרא) "השותפין שרצו לעשות מחיצה"!

בין הראשונים אנו מוצאים מחלוקת בגדרה של הפרוכת, האם היתה מכלי המשכן ותפקידה לכסות על ארון הברית, או שהיתה חלק מן המשכן עצמו וחילקה בין הקודש וקודש הקודשים.

כאן מציג רש"י את שיטתו הייחודית: על אף שמהותה של הפרוכת היתה רק מחיצה המבדלת בין הקודש לקודש הקודשים, ולא ככלי לכיסוי על הארון, הרי עם זאת היתה המחיצה באופן של "פרגוד" - "דבר המבדיל בין המלך ובין העם", הפרדה לא רק בשטח ובמרחק כי אם באיכות ובמעלה.

ענין זה, מרמז רש"י במיוחד בהביאו שני מילים עבור פירוש תיבת "פרוכת", "מחיצה" ו"פרגוד". בעוד שמחיצה היא בין כל שני דברים, ופירושה חלוקה (משרש מחצית וחצי), הרי הפרגוד זהו הפרדה מסוג מסויים.

[אגב, ענין יפה שמעתי: פרכת בלשון הקודש נשתלשלה ללשון חכמים והפכה לפרגוד. שהרי ג' וכ' שניהם עיצורי החיך, והת' והד' שניהן לשוניות].

ולכן לא קורא רש"י לתיבת מחיצה "לשון חכמים", כי אין כוונתו להראות על העומק והפרט הנוסף שבפרוכת (חכמה נוספת) כי אם על הפשט והמהות - לשון סתם.

ההוראה עבורנו מחלק זה שבתורה:

כידוע, האדם נקרא "מהלך", לעומת המלאכים שנקראים "עומדים", כי בכח האדם לעלות מדרגא לדרגא. אך יחד עם זאת, יש לשים מחיצות. יש להזהר מטעות בהערכה העצמית, הן כלפי מעלה והן כלפי מטה, ובין הקודש לקודש הקודשים, אף שהיה רק פרוכת - הרי היא לשון מחיצה - הפרדה מוחלטת. כמו ההבדל בין מלך לעם.

אבל, ראו זה פלא, בכל פעם שבחז"ל מוזכר הפרגוד, הוא מוזכר בהקשר של שמיעה מאחוריו! ואכן, בכוח האדם בסופו של דבר, אם יתאמץ וישתדל, לעלות אף למקומות שאליהם לא יכל להגיע בתחילת התהליך.

וכמו שכתב הרמב"ם (סוף הל'  שמיטה ויובל): "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים".

הרי שיש בכוחו של כל אחד להכנס אל מאחורי הפרגוד.

משהו לשבת - פ' משפטים

למדנו בפרשה (כג, ה):

"כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ"

ופירש רש"י: "עזב תעזב עמו - עזיבה זו לשון עזרה, וכן (דברים לב, לו) עצור ועזוב, וכן (נחמיה ג,ח) ויעזבו ירושלם עד החומה, מלאוה עפר לעזוב ולסייע את חוזק החומה. כיוצא בו (דברים ז, יז) כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגו', שמא תאמר כן, בתמיה, לא תירא מהם. ומדרשו, כך דרשו רבותינו: כי תראה וחדלת פעמים שאתה חדל ופעמים שאתה עוזר. הא כיצד, זקן ואינו לפי כבודו, וחדלת, או בהמת נכרי ומשאוי ישראל, וחדלת".

יש לבאר מפני מה מביא רש"י ב' פסוקים להוכיח ולבאר את פי' עזיבה שהוא ל' עזרה, ולא די לו באחד מהם. במיוחד, שרש"י איננו רק מביא - כדרכו - את ל' הפסוק, ותו לא, אלא מאריך לבאר משמעות הפסוקים. ולכאו' זו היא אריכות שאינה צריכה. וכן מה שהביא רש"י ראי' לפירושו גבי "לא תירא מהם", שלכאו' פירושו מוכח מל' הפסוק ולמה צריך להביא ראי' על זה?

הביאור בכל זה בדרך-אפשר, ע"פ פנימיות הענינים:

ידוע ביאור פסוק זה שביאר הבעש"ט "כי תראה חמור - חומריות הגוף, שהוא - שונאך, רובץ תחת משאו - שאינו רוצה לקיים את התורה והמצוות - וחדלת מעזוב לו - יש מקום לטעות כי עלינו לשבור ולבטש את חומריות הגוף, אך התורה איננה חפצה בכך, אלא - עזוב תעזוב עימו - עלינו לעבוד את ה' יחד עם חומריות הגוף".

אך מכיון שעבודה זו הינה קשה ביותר, היכן עובר הגבול והקו בין לעבוד עם הגוף ללעבוד עבור הגוף? כיצד ידע האדם האם מעשיו כעת הם חלק מבירור הגוף ותיקון חלקו בעולם, או שמא "רגליה (מל' רגילות והרגל) יורדות מוות", תאוות העולם?

לכך מביא רש"י ג' נקודות ופרטים: "עצור ועזוב" - יש להשתמש בכח השכל ובינתו, שהוא המושל על הלב והמעשים כולם. וכמו שפירש"י שם: "עוצר, הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפוזרים בצאתם לצבא על האויב . . עזוב, מחוזק". היינו, שכאשר ישנו שליט ומושל על האדם, וכל מעשיו יכלכל במשפט השכל - הרי בכך ימנע מלטעות וליפול במלכודת הגוף.

אך בכך אין די, שהרי גם השכל עלול לנטות מדרך היושר והצדק, לכך נותן רש"י עצה נוספת: "ויעזבו ירושלם עד החומה, מלאוה עפר לעזוב ולסייע את חוזק החומה", ירושלים מל' יראה-שלם, יראת שמים. והדרך לחזק את חומתה ולבצרה הוא למלאותה עפר, המורה על ביטול, "ונפשי כעפר לכל תהיה", "ואנוכי עפר ואפר". כאשר מציאות האדם מלאה בעפר, שאינו מורגש למציאות ויש, הרי זה מסייע לבצר לחזק את חומת נפשו האלוקית שלא תיפול במלכודת היצר ותחבולותיו.

אך גם בכך אין די, שהרי פעמים הנסיונות בהם עומד האדם הינם קשים ביותר, "רבים הגוים האלה ממני", מאין הכח להתגבר ולהמשיך? על כך בא המענה "לא תירא מהם", יש להתאזר באמונה ובבטחון מלא, כי הקב"ה הוא הנותן כח לעשות חיל, להתגבר על היצר והבהמה ולרותמה למילוי רצונו ית'.

על כך מוסיף רש"י ואומר, כי "כך דרשו רבותינו", לפעמים יש סוג עבודה אחר, שבו אכן נדרשת עזיבת הגוף ויציאה מחומריותו, והוא "זקן ואינה לפי כבודו" - אצל תלמידי חכמים ישנה דרישה של התקדשות ופרישה, שאינה קיימת אצל שאר בני אדם. ועד"ז "בהמת נכרי ומשאוי ישראל", כאשר הבהמה היא באופן של נכרי - טמטום הלב והמוח, או רח"ל מי שחטא בעבירות - שאז ישנו ענין של "וחדלת מעזוב לו", ביטול הגוף והחומר.

משהו לשבת - פ' יתרו

למדנו בפרשה (כ, כג):

"וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו"

ופירש רש"י: "אשר לא תגלה ערותך - שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב (שמות כח מב) ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון. והרי דברים קל וחומר ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה".

ולכאו' דברי רש"י קשים, שהרי על-פי דבריו, שבלבישת המכנסיים מתבטל החשש והבעיה של גילוי ערוה, אם כן מדוע כתב הפסוק "לא תגלה ערותך עליו", ולא נאמר (כמו שאכן כתב רש"י) שזהו משום "מנהג בזיון"?

רש"י בסוף דבריו, לומד מקל-וחומר עד כמה יש להקפיד בכבוד הזולת, אך מוסיף "חבירך שהוא בדמות יוצרך", ולכאו' מפני מה נוגע כאן העובדה ש"בצלם אלוקים ברא את האדם"? ולמה לא הזכיר את מעלתו המיוחדת שהוא בן לאברהם, יצחק ויעקב, אלא המעלה שהוא בדמות יוצרו - מעלה הקיימת גם אצל נוכרים?

גם, כידוע שכל פרט בתורה הוא בדיוק, הרי שמכך שרש"י כרך את שני הפרטים בפירושו (הביאור בגילוי הערוה הקיים בעליית הכהנים במעלות על המזבח, והק"ו מהצורך להמנע מביזוי האבנים לביזוי חברו) משמע שיש קשר בין השניים. אם כן, מהו הקשר בין העובדה שהעליה למזבח במעלות אסורה, על אף שהכהן לבוש במכנסיים, לכך שיש להקפיד בכבוד חברך.

הביאור בזה בדרך-אפשר:

העליה אל המזבח, להקרבת הקרבן, מורה על התקרבות הנפש ועלייתה מעלה להדבק בשורשה, באלוקים חיים. ניתן לחשוב, כי העלייה אינה חייבת להיות קיצונית, קפיצת מדרגה של ממש. אפשר - כך יש מקום לחשוב - להסתפק בעלייה מדורגת ואיטית. כל דרגה במקומה עומדת, ולאחרי שגומרים לעלות לדרגה אחת, רק אז אפשר לעלות לדרגה הבאה, וכך הלאה.

אך התורה מורה לנו ומדריכה "לא תעלה במעלות על מזבחי", עליה מדורגת אינה הדרך האמיתית שתביא את האדם אל המזבח, הקרבה האמיתית לה'. הדרך האמיתית בכבש, מעלה אחת ארוכה, שמביאה את האדם מקצה אחד אל הקצה השני, ללא כל הפסק והבדל.

מדוע? "אשר לא תגלה ערותך", כאשר האדם עובד את ה' בהתאם לכליו הוא, הרי עלול להיווצר מצב שהוא יחוש כי "ערוותו", חסרונותיו ודרגתו מונעים ממנו להמשיך ולהתקדם.

על-פי ביאור זה יש ליישב מדוע לבישת המכנסיים אינה מבטלת את החשש של "תגלה ערוותך". המכנסיים - לבוש המעלים את החלקים המוצנעים שבאדם - מורה על ההנהגה באופן הראוי, תוך התגברות על היצר ותאוות איסור. אך כאשר יהודי עובד את ה' וחפץ להידבק בו, יש סברא לומר כי המכנסיים לבדם, הנהגתו בפועל אינם מספיקים לבטל את הביזיון ואי-שייכותו לעבודה זו. שהרי "קרוב לגלוי ערוה הוא".

על-פי זה מבואר הקשר של ב' הנקודות ברש"י זו לזו: ההוראה האמורה, כי אין להתפעל ממעמדו ומצבו הרוחני כעת, וכי בכל עת יש לשאוף לעלות מעלה-מעלה, ללא כל הפסקה ועצירת ביניים, היא המקור ונתינת הכח (מה"קל (כלומר רוחני ונעלה, לעומת -) וחומר") לעבודת האדם בינו לבין חבירו.

כאשר מדברים על הנהגה עם הזולת באופן של אהבת ישראל מוחלטת, תוך התעלמות ממציאותי העצמית וכל שאר העניינים המבוארים באריכות בתורת החסידות, לפעמים עולה מחשבה טורדנית: על מי אני עובד?

הרי את המציאות האמיתית, שהיש והמציאות שלי קיימים בכל התוקף, הכל יודעים. כל הדיבורים אודות אהבת ישראל ומסירות-נפש עבור יהודי שאפילו לא מכירים, ככלות הכל, הם דיבורים. בתוך-תוכי אני מרגיש את עצמי למציאות ואני לא מוכן לוותר על כך ולו כהוא זה.

על כך התשובה: "חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה", כשם שהקב"ה מכיר בכך ואף-על-פי-כן רוצה דווקא עבודה שכזו, כך גם כבוד חבירך - הקשור ודבוק בה' אחד, שהרי הוא בדמות יוצרו (ולכן הקב"ה מקפיד על בזיונו...), לכן אין לחשוש מאהבת ישראל "מזוייפת", כי אף היא בעצם ובעומק (אף שכרגע הוא איננו מורגש) אהבה אמיתית המושרשת בעצם הנפש.

משהו לשבת - פ' בשלח (ויו"ד שבט)

סיום הפרשה מתמקד במלחמת עמלק ושבועת ה' והבטחתו "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (יז, יד). ובהמשך הדברים אומר משה: "וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַנ' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". וכמו שמאריך רש"י (שם) שאין שמו של ה' שלם ואין כסאו שלם, עד למחיתו של עמלק.

מהו שורש השנאה התהומית לעמלק, מדוע מחיתו היא כה הכרחית ובסיסית, עד שעצם קיומו סותר כביכול את שמו של ה'?

הביאור בזה, בהקדם שאלה אחרת: ידוע כי ההפטרה היא "מעין הפרשה", שהרי ההפטרה ניתקנה כתחליף לקריאת התורה. אם כן, מן הראוי שנראה קשר בין ההפטרה לחלק זה בפרשה, החלק המסיים והחותם את הפרשה.

במיוחד על פי המבואר בפוסקים כי על ההפטרה להיות דומה לחלק המסיים את קריאות השבת. אך ההפטרה עוסקת בשירת דבורה, מעין שירת הים הכתובה קודם לכן בפרשה. היכן מוזכרת מחית עמלק בהפטרה?

הסיבה שנבחרה דווקא שירת דבורה - על אף ששירת הנשים מוזכרת בפרשנ הרבה יותר בקיצור משירת האנשים - היא מפני יסודיותה של שירת הנשים ועליונותה על פני זו של הגברים. בעוד שהגברים לא האמינו עד לנס קריעת הים (שאז נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"), הרי שנשות ישראל היו מוכנות לשיר עוד בהיותן במצרים.

ובמילים פשוטות: מבחינה כמותית שירת האנשים גדולה יותר, אך איכותית ומהותית שירת הנשים חשובה פי כמה. לכן ההפטרה, שהיא מדברי הנביאים שתפקידם להסביר ולבאר את דברי התורה, היא דווקא משירת דבורה ולא שירת דוד (הנקראת בפ' האזינו).

זהו הקשר בין סיום הפרשה לההפטרה: המלחמה העקרונית בין ישראל לעמלק, המלחמה הנצחית שעד לנצחונה המושלם שמו של ה' וכסאו אינם שלמים היא על האמונה הטהורה. אותה אמונה חסרת פשרות, הניטעת ונבנית בלבו של כל יהודי בעיקר על ידי האם היהודייה.

עמלק טוען כי לבחון הכל באמצעות שכל קר, מדעי ואמפירי, בכל סיטואציה הוא מטיל ספק (בגימטריא "עמלק"). הוא איננו מסוגל לראות "אמבטי רותחת" של אמונה שכזו, הוא חייב לצננה.

על כך היא המלחמה הגדולה, אודות האמונה הזכה שאיננה תלויה בשכל ובהבנה, אמונה שמקורה בנשמה - מושג לא מדעי בעליל - ושאיננה משתנית מפני פגעי הזמן.

 ***

דבר זה קשור עם יו"ד שבט, יום ההתקשרות שלנו לרבי - רועה האמונה ומפרנסה - וגם יום הייארצייט של הרבנית רבקה ע"ה.

הרבנית רבקה נודעה - בנוסף לפקחותה הרבה - כמספרת סיפורי חסידים, ורבים מסיפורי נכדה, בעל יום ההילולא, שאובים ממנה.

כוחו של סיפור חסידי לטהר את הרגש ולחזק את האמונה, וזהו מתאים עם המבואר.

גם התחלת לימוד הרמב"ם, העוסק בתחילת ספרו אודות האמונה הנדרשת מכל יהודי קשורה לעניין זה, אך מצידו השני של המטבע, אודות הצורך גם בהבנה, ועל כך בפעם אחרת, אי"ה.

משהו לשבת - פ' בא

למדנו בפרשה (יב, לט):

"וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם"

ופירש רש"י:"עגת מצות - חררה של מצה, בצק שלא החמיץ קרוי מצה. וגם צדה לא עשו להם - לדרך. מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו האיך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו, הוא שמפורש בקבלה (ירמיהו ב, ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ומה שכר מפורש אחריו (שם ג) קודש ישראל לה' וגו'".

ולכאורה דברי רש"י נסתרים ממה שאמרה התורה (לקמן טז, א ובפירש"י) שאכלו מן אותו בצק 61 סעודות. צא וחשוב, מאכל אדם בסעודה בינונית פרס (ג' או ד' ביצים), נמצא שלכל הפחות נשא כל אחד 30 כיכרות! הלזה יקרא "גם צדה לא עשו להם"?!

מילא, הכל עניין יחסי, ולמסע ארוך כל כך (עשרה ימים אילו הלכו דרך ארץ פלשתים, ואף דרך המדבר, הרי מחורב לשעיר י"א יום) ייתכן שאין זו צידה לדרך ראויה. אבל למה לא התכוננו בני ישראל? משה עומד ומתריע כבר שנה וחצי כי הוא הולך להוציא את בני ישראל ממצרים. היכן היו כל האמהות היהודיות שתארוזנה מהר סנדוויצ'ים? עסוקות בקישוט תופים?

הביאור בזה, על-פי פנימיות העניינים, בדרך-אפשר:

ידוע כי יציאת מצרים הייתה בדרך של שבירה וביטול הקליפה, ולא בירורה. אף כי נאמר שעשו ישראל את מצרים כמצולה שאין בה דגים ודגן, אך מכל מקום בירור הקליפה לא היה בשלמות.

ולכן מצינו שהיו ישראל עסוקים בביזת הים עד שהיה משה צריך להסיעם בעל כרחם. כי ביציאתם ממצרים יצאו בלא צידה מספיקה לדרך, עדיין לא מוכנים כל צורכם לקראת המעמד הגדול והשינוי העצום שעתיד להתחולל - מעמד הר סיני והפיכתם לגוי קדוש, עם סגולה.

אם כן, מדוע יצאו? או ליתר דיוק: איך יצאו? בכוח מה הצליחו בני ישראל לעבור את מסע הטלטלות הארוך ובסופו של תהליך להפוך מאספסוף של עבדים, עוורים, פסחים וגידמים לממלכת כהנים? מהו שבחן של ישראל?

"האמינו והלכו". בכוחה של האמונה לעשות את הבלתי-אפשרי, לפרוץ את גבולות הטבע, ולהפוך את הלא-ייאמן להיסטוריה.

ולכן הצידה לדרך שעימה יצאו בני ישראל, היתה מצות, בצק שלא החמיץ. כי תפיחת החמץ מורה על היש ואילו המצה על הביטול והאמונה. וכידוע, שהמצה היא "נהמא דמהימנותא", לחם האמונה.

ודבר זה "מפורש", מבואר ומוסבר, ועל ידי זה בא לידי ביטוי, "בקבלה" - במה שקיבלנו וניתן לנו במתנה מאבותינו, האמונה שהיא ירושה לנו מאברהם, יצחק ויעקב.

ההוראה מכך ברורה: לעיתים ניצב יהודי בפני אתגר, ובאופן אובייקטיבי הוא אומר: "זה בלתי אפשרי, אני לא מסוגל לעשות את זה". והוא לא טועה, הוא אכן לא מסוגל. אבל כאשר הוא מאמין ובוטח בה' ית' הכל יכול, הרי מתגלה כי "קודש ישראל לה'", הכח האלוקי העצום הטמון בו - ומצליח.