למדנו בפרשה (לד, ג): "וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא"
ופירש"י: "ואיש לא יעלה עמך – הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלה, שלטה בהן עין רעה, אין לך מדה יפה מן הצניעות".
והנה לשון רש"י שכתב "שהיו בתשואות וקולות וקהלה" צריך ביאור. שלכאורה, הפירוש בתיבת תשואות הוא מלשון "שאון", ואם כן תשואות וקולות - היינו הך! ומדוע הוצרך רש"י לחזור פעמיים על אותו התוכן והלשון.
ובייחוד, שהלשון "קולות" אכן נאמר אודות מתן תורה, וכן הלשון "קהלה" נאמר גבי מתן-תורה (דברים ד, י). אך לשון "שאון" ו"תשואות", לא מצינו שנאמרו! ומדוע אם כן מחדש ומוסיף רש"י מילה זו?
עוד צריך להבין: רש"י כתב "אין לך מדה יפה מן הצניעות". ומקורו ממדרש תנחומא (פ' לא): "הלוחות ראשונות על שנתנו בפומבי, לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו. וכאן אמר לו הקדוש ברוך הוא, אין לך יפה מן הצניעות, שנאמר, ומה ה' דורש ממך כי אם עשה משפט ואהבת חסד והצנע לכת". אך מלשון הפסוק משמע דמיכה אומר שאין זו רק מידה יפה, אלא ציווי ממש. ובאמת בגמ' מצינו דאמרו "בא מיכה והעמידן על שלש", ומדוע הוסיף רש"י כאן לומר שזו היא מידה יפה?
עוד יש לדייק בלשון רש"י שכתב "מידה יפה", ולמה לא נקט "טובה" וכדו'?
הדבר יוסבר, בדא"פ, ובהקדים מה שמצינו בהבדל בין לוחות ראשונות ושניות:
אמרו חז"ל שלאחר ששבר משה את הלוחות הראשונות, אמר הקב"ה למשה "יישר כחך ששיברת". ולכאורה, אף שאכן יש תועלת בשבירת הלוחות – וכמבואר כמה ביאורים בזה, ואין כאן המקום להאריך בזה – הרי עדיין לכאורה פעולת שבירת הלוחות הייתה פעולה שלילית, ורק התוצאה והמסובב מכך הינו חיובי. אם כן, מדוע אמר הקב"ה "יישר כחך ששיברת"?!
והביאור בזה: פעולת מתן-תורה, בעת שירד הקב"ה על הר סיני והשרה את שכינתו בישראל, היתה באופן מקיף וחיצוני. הקב"ה "רוממנו מכל לשון", בבת אחת הפכנו לבני-מלכים. לא בכוחנו, לא בזכותנו, אלא רק מכוח בחירתו. לכן, הביטול שנפעל בעולם באותה שעה לא חדר בפנימיותם של ישראל.
מכיון שהתורה היא חכמתו (ויתירה מזו אף) רצונו של הקב"ה, הרי הדרך היחידה שתחדור התורה (דבר אין סופי) בשכל ובכוחות האדם (דבר בעל גבול) מוכרח להיות ביטול, וביטול אמיתי. לכן שבירת הלוחות, שפעלה ביטול בישראל, היא עצמה פעולה חיובית וטובה – הכנה וחלק מנתינת הלוחות השניות.
על-פי-זה יובנו דברי רש"י הנ"ל:
במתן תורה היו ג' פרטים (בכללות): "תשואות" מל' שאון ורעש, אך גם מל' נשיאה והרמה. בעת מתן תורה נפעל בעולם ובישראל הרמה ונשיאת ראש. אך הרמה זו היתה חיצונית בלבד, כאמור. בנוסף, היה גם "קול" (שענינו גילוי) ו"קהלה", חיבור פרטים יחדיו ליצירת ענין מקיף שלמעלה מהפרטים עצמם.
אך אופן הרמה והתקדשות שכזה, עדיין לא שולל ח"ו את עניין "עין רעה", שפירושה – כמו שכתבו מפרשי המשניות (אבות פ"ב) – חוסר ההסתפקות במועט. היינו, ששואף ורוצה עוד ועוד, ואין די לו במה שיש לו. נטיה זו בנפש האדם שורשה מהכרת ערך עצמו, וממילא רוצה הוא תמיד עבור עצמו את המיטב.
ולכן דייק רש"י להוסיף ש"ענוה" זו היינו מידה ותכונה בנפש, כי העיקר הוא אופן נפשו ומהותה, ולא די בהנהגה בפועל.
ובזה תתורץ קושיא אחרת: מדוע נתינת התורה בקולי-קולות הוא עניין של חסרון ופגם? אך כעת מובן, שהפרסום עצמו אינו החסרון, אלא הבעיה היא מה שעומד מאחורי זה, המידה ותכונת האדם.
על פי זה מובן מה שכתב רש"י שזו היא "מדה יפה", כי עניין היופי (כמו שכבר התבאר פעם) שורשו ועניינו הוא התכללות פרטים שונים ו(אפילו) הפכיים. ועניין זה, הענווה, מאפשר את היופי שבמדה.
ההוראה בפועל, לכל בני ובנות ישראל, מעניין זה מבוארת היטב בהפטרת הפרשה:
בהפטרה מסופר אודות טעות בני ישראל שהיו עובדי עבודה זרה בימי אליהו. כאשר הוכיח אליהו את בני דורו, אמר להם "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים". הוא לא תבע מהם לקבל עול מלכות שמים, אלא רק: בחרו צד, "אם ה' האלוקים – לכו אחריו, ואם הבעל האלוקים – לכו אחריו (ח"ו)".
כי שורש הטעות הוא הישות והגאווה, חוסר הנכונות להתבטל כליל ולמסור את מציאותו העצמית אל הנעלה ממנו. "לכו אחריו", אומר אליהו, קבלו את העובדה כי יש למסור ולבטל את היש והמציאות ולהפוך לאין.
[וזהו הטעם שהראה אליהו את הנס בכך שהאש ליחכה ושרפה אף את המים, כי ענין זה של ביטול המציאות פועל עד כדי כך שאף מים ואש יכולים לשכון יחדיו ולא לנגד זה לזה].
וזהו עיקר נקודת הדברים. כל עוד האדם הוא מציאות ויש, הרי מכאן שורש כל רע, אבי אבות הטומאה. כך גם להיפך – כאשר האדם מבטל מציאותו, זהו תחילת ופתיחת העליה מעלה מעלה אל אביו שבשמים.