למדנו בפרשה (י, כ):
"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".
ופירש רש"י: "וייטב בעיניו - הודה ולא בוש לומר לא שמעתי".
משה טען כלפי אהרן (ובניו) מדוע נשרפה החטאת ולא נאכלה כפי שציוום. על כך השיב אהרן, שמן הסברא יש לומר שיש חילוק בין דין קדשי שעה הנאכלים אף בטומאה ואנינות לבין קדשי דורות הנאכלים רק בטהרה. חילוק זה הוסכם בעיני משה, על אף שלא שמעו מפי הגבורה.
לכאורה, מה בושה יש בכך שמשה לא שמע דבר מסויים מפי הגבורה? הרי אין זה בבחירתו וברצונו מה יאמר לו הקב"ה ומה לא, ואם כן, מדוע חידוש יש בדבר שלא בוש?
בפשטות:
כל התורה כללות ופרטות נאמרה, ואף שהחידוש שעתיד להתחדש על ידי תלמיד ותיק אף הוא נאמר למשה בסיני, הרי הוא נאמר בדרך כלל ויסוד ולא בכל דין ודין.
עם זאת, בוודאי שכל פרטי התורה והמצוה אותם אנו מקיימים נאמרו למשה, ולא בדאם ח"ו משה מליבו.
בעת שקיבל משה את התורה מסיני, ומסרה לישראל הרי בדברים אלו עצמם היה רמוז וטמון בהעלם ריבוי נפלא ועצום של חידושי תורה. וכעת, במשך כל הזמן מאז ועד עתה אנו מגלים עוד ועוד חידושים, לאין קץ. לא שאלו הם חידושים שלא היו בתוכן דברי משה, אלא שלא התגלו עד כה מצד המקבל.
ובסגנון מעט אחר: אין זה חידוש ביחס לחפצא (התורה מצד עצמה) כי אם ביחס לגברא (מקבלי התורה).
מובן אם כן לגבי חידוש זה שחילק אהרן ושלא ידע אותו משה קודם לכן, שאף שאמרו ה' הרי משה אכן "לא שמע". ובדבר כעין זה יש מקום לבושה, שלא הבין והשיג חילוק זה בדברי ה'.
וזהו הקשר ליום זה, תפארת שבחסד:
באופן ההשפעה ("חסד") יש אופנים רבים, אך מידת התפארת, התורה, היא אופן השפעה מיוחד במינו:
התורה היא חכמתו ורצונו ית', וככזו היא אינסופית ממש, "ארוכה מני ארץ ורחבה מני ים". כאשר ההשפעה היא על ידי התורה, הרי בכל פרט ופרט שבהשפעה היא השפעה אינסופית, וממילא זו היא שלימות מידת החסד.
ההתחזקות בלימוד התורה, הן כל אחד בעבודתו העצמית והן בהשפעה לזולת, היא ההכנה הטובה ביותר לימות המשיח, ומצות הצדקה (הרוחנית) הנעלית ביותר שניתן לעשות.
[ואף שתורה שאדם למד בעולם הזה הבל היא בפני תורתו של משיח, הרי אף היא שואבת ומגיעה ממתן תורה, ואכ"מ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה