בהיותו ילד צעיר (בן 8-9) למד ר' מענדל (בן הרא"ד) מרוזוב אצל מלמד חסידי בעיירה נעוויל, שנהג בכל ערב שבת שבמקום השיעור הקבוע לספר להם סיפורי חסידים.
כשהגיע חודש תשרי, וכל תלמידי הישיבה נסעו לרבי, גם מענדל וחבריו נסעו, בלווית בחור מבוגר מלווה, אל הרבי - ללנינגרד.
כשהגיעו לתחנת הרכבת בלנינגרד, פגש מענדל הצעיר בחסיד מבוגר, עם זקן לבן ארוך. ביקש החסיד מהילד לספר לו סיפור, ומענדל חזר לו את אחד מסיפורי המלמד.
החודשים חלפו, ולאחר חג השבועות הגיע לבית משפחת מרוזוב אורח, יהודי עם זקן שחור ארוך ופנים מחייכות. האבא, ר' חוניע, קרא לבנו הצעיר מענדל וביקש לחזור בפני האורח את הסיפור שסיפר לר' מאיר שמחה (חן, ע"ה). "מיהו ר' מאיר שמחה, אינני מכיר אחד שכזה!" התפלא הבן. הזכיר לו האב, כי בחודש תשרי פגש ביהודי מבוגר על הרציף וסיפר לו סיפור.
| ר' שאול-בער שנים רבות אחרי... |
נעמד הילד וחזר את הסיפור. הסיפור בקצרה: מעשה בחתן הסמוך על שולחן חותנו העשיר, שהתקרב לתורת החסידות. חותנו הגיע אל האדמו"ר הזקן ובפיו טרוניא: הייתכן שעתה לאחר שהתקרב חתני אל תורת החסידות, לימודו שהיה בשקידה והתמדה במשך י"ח שעות ביממה התקצר והלך לו, ומעתה החתן היקר (תרתי משמע...) יושב לו בטל!
ביאר לו אדמו"ר הזקן: לא כך, עד עתה למד חתנך ג' שעות בשבילך - בכדי שתראה שהוא לומד. ג' שעות - בשביל השוויגער, שתראה שהוא לומד. ג' שעות בשביל אשתו - שתראה שהוא לומד, ג' שעות - בשביל השכן, שיראה שהוא לומד, וגם כמה שעות בגלל החתול. כלומר, שבכל פעם שהחתול חלף ליד הדלת וחשב החתן שמאן-דהו מביט בו, חזר ולמד כך שהכל יחשבו שהוא לומד... ורק כמה שעות הוא באמת למד כי הקב"ה ציוה. עתה, לאחר שהתקרב אל תורת החסידות, הרי הוא מבין ש"כולא קמי' כלא חשיב", ואתה, השוויגער, האשה, השכן והחתול כבר אינם חשובים. מה נשאר? הקב"ה לבדו. "נו, מה הפלא שהוא לומד פחות?...".
כל זה סיפר הילד בן העשר לאביו ולאורח הצעיר. לאחר שהלך האורח מן הבית, התעניין מענדל אצל אביו מי היה האורח ומפני מה נתבקש לחזור על הסיפור.
ענה לו האב הגדול: "האורח הוא ר' שאול בער זיסלין [מי שהיה מאוחר יותר רב קהילת חב"ד בתל-אביב של מעלה], שהגיע זה עתה מלנינגרד, שם שמע את הסיפור מהרבנית הזקנה (הרבנית שטערנא שרה, אשת אדמו"ר הרש"ב) בשם ר' מאיר שמחה, בשם מענדל חוניע'ס..."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה