משהו לשבת - פ' וארא

למדנו בפרשה (ז, א):

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ".

ופירש רש"י:

"כתרגומו מתורגמנך, וכן כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות, והוא מגזרת (ישעיה נז, יט) ניב שפתים, (משלי י, לא) ינוב חכמה, ויכל מהתנבות דשמואל (א' י, יג). ובלעז קוראין לו פרקייר"א".

בפשטות, רש"י בא לשלול את הפירוש הנפוץ, כי נבואה היא התגלות דבר ה' אל האדם. הרי כאן, התגלה ה' אל משה ודיבר אליו, ואהרון רק שימש כמתורגמן.

אך רש"י הוסיף ואמר "כל לשון נבואה אדם המכריז כו'", ולמה נצרך לכך? האם אין הנבואה ענין לכשעצמו, התגלות ה' אל הנביא והתנבאותו היא כתוצאה מכך?

[ראה רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ז: "הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ, או לאנשי עיר או ממלכה . . או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם"]

עוד יש לדייק בלשון רש"י שכתב "מכריז ומשמיע", שזהו בפשטות כפל לשון. גם מה שכתב "דברי תוכחות", צריך ביאור, שהרי פעמים שהנביא מגיד עתידות או דברי טובה, ולאו דווקא דברי תוכחות!

רש"י הביא ג' פסוקים כראיה לפירושו, וצריך לבאר ולהסביר את הצורך בכל ג' הפסוקים.

הביאור בדרך-אפשר בזה, ובהקדים:

רש"י מציין ש"ויכל מהתנבות" הוא "דשמואל", אך המעשה היה דווקא בשאול, לאחר משיחתו בשמן ע"י שמואל. בכך רומז רש"י את נקודת הביאור. דיבורו של הנביא ותוכחתו את העם אינם כשאר המדברים ומוכיחים, אין הוא בוחר ובורר את מילותיו בקפידה בהתאם לעומדים מולו, אין הוא מתאים את התוכן לפי דעת השומעים והשקפתם. להיפך, הנביא "מכריז ומשמיע", כלומר הכרזה איננה בהכרח לשומע מסויים, ותוכנה עצם ההכרזה - נתינת פומביות לעובדה. בנוסף הנביא גם "משמיע", לאוזניים הכרויות לשמוע את דבר ה'.

לכן כתב רש"י שהנביא "משמיע לעם דברי תוכחות" דווקא, כיוון שנקודה זו, שבה מתבטאת ייחודיותו של הנביא, היא בעיקר בדברי תוכחות. אז נראה לעין כל כי הנביא איננו דרשן, אין מטרתו לשכנע את השומע, כי אם לבטא את דבר ה'.

ענין זה למעשה נאמר בפירוש בפרשה. לאחר שה' כבר אמר למשה כי הוא עתיד להכביד את לב פרעה, מה הצורך במתורגמן ודובר? בין כה וכה התוצאה הסופית תהיה זהה, פרעה יסרב לכל שידולי משה ולא ישלח את בני ישראל. אם כן, לכאורה, אחת היא לנו אם יבין היטב את דבר ה' בפי משה או לא.

על כך משיב רש"י ומבאר, כי נבואת אהרן היא כנבואתו של שאול, המיוחסת לשמואל. לא בכוחו, לא ברצונו, ואף לא לשם השומעים באה הנבואה. אם כן, לשם מה מתנבא הנביא?

ג' טעמים בדבר: "בורא ניב שפתיים, שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה' ורפאתיו", גילוי הדבר בפועל, אמירתו בפועל בעולם הגשמי באבר גשמי ובקול גשמי, נותנת לדבר משנה תוקף וחשיבות. לכן במצוות התשובה אין די בחרטה בלב וקבלה על העתיד, יש צורך גם בווידוי בפה.

[ועיין ברכות לד,ב - וברש"י - ויומתק].

"פי צדיק ינוב חכמה", כאשר הדבר יורד בדיבור יש בו תוספת אור וחיות, יותר מכפי שהוא מצד עצמו, בהיותו למעלה.

"ויכל מהתנבות" - סוף כל סוף, הנבואה פועלת שלימות ("ויכל" מלשון כליון והתכללות) ומזככת את העולם ומכשירתו להיות כלי לדבר ה' ורצונו.

ההוראה למעשה בפועל מהאמור:

בכוחו של יהודי לתקן את העולם שסביבו על ידי אמירת אותיות התורה בכל עת ובכל זמן. גם כאשר נראה שאין בכך תועלת, הוא מכריז אך איש אינו שומע, עליו לדעת כי סוף כל סוף - יש לכך תוצאה ומשמעות.

[ופרפרת לדבר, שהביא רש"י לעז אף שמבואר היטב מהו פירושו, כי בזה מרמז שיש בישראל הכוח להפוך גם את הלעז להיות חלק מדברי התורה והקדושה].

משהו לשבת - פ' שמות

למדנו בפרשה (ב, כ):

"וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם".

ופירש רש"י: "למה זה עזבתן - הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב, שהמים עולים לקראתו. ויאכל לחם - שמא ישא אחת מכם, כמה דאת אמרת (בראשית לט ו) כי אם הלחם אשר הוא אוכל".

ויש להקשות, מה הוקשה לו לרש"י בפירוש פסוק זה שלכן הוצרך לפרש ב' פירושים אלו, ולמה הוצרך להם?

יתירה מזו, בפירושים אלו יש דוחק שאין בפירוש הפשוט של הפסוק. לכל לראש, בפסוקים לא מוזכר כלל כי המים עלו לקראתו של משה, אדרבה: בפסוק הקודם נאמר "וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ" (ורש"י לא פירש מאומה), משמע שעל משה היה לדלות ולשאוב מתוך הבאר. אם כן, מניין לו לרש"י כי המים עלו לקראתו של משה?

בנוסף, הכינוי "לחם" לאשה הינו לשון נקיה (כמו שכתב רש"י שם) ולא לשון רגילה השכיחה בפסוקים. מדוע אם כן נדחק רש"י לבאר שלא על-דרך הפשט את הפסוק?

בנוסף לכל הנ"ל, ידוע שבתורה כל פרט הוא בדיוק ובהשגחה-פרטית, ובק"ו מגשמיות העולם, הרי גם בין שני פירושי רש"י הללו ודאי שיש קשר ושייכות ביניהם, כמובן מכך ששני הפרטים ("למה זה עזבתן" ו"ויאכל לחם") הם חלק מפסוק אחד בתורה.

הביאור בזה, בדרך-אפשר, ובהקדים:

באכילת האדם - שכללות האכילה נקראת לחם - יש שני פרטים. לכל לראש, המאכל הנאכל מתברר ומתעלה והופך מצומח (או חי) לבחינת המדבר. בד בבד, על ידי האכילה מתחזק האדם ומתחברת נשמתו עם הגוף. ובפרטות, נאמר כי הלחם מיישב דעתו של אדם, ואין התינוק אומר אבא - התגלות בחי' החכמה (אבא) - עד שיטעם טעם דגן דווקא. נמצא, שיותר ממה שהאדם עושה עם הלחם, הלחם עושה עם האדם. וכידוע, שהטעם והסיבה לכך שבכח המאכל לחזק את האדם זהו מפני ששורשו נעלה יותר.

כך הוא גם בנוגע לאיש ואשה: בכללות האיש הוא המשפיע אל האשה, אך בכח האשה וביכולתה לרומם ולחזק את האיש, ויותר ממה שהאיש רוצה לישא (גם מלשון התנשאות) האשה רוצה להנשא. על-דרך הצחות אמרו: איזו היא אשה כשרה? העושה רצון בעלה, שקובעת את מה שבעלה רוצה...

כך גם יתרו ראה בבנותיו העילוי שפעל בהם משה (שהתבטא בגשמיות בכך ששבו מוקדם מן הצפוי), ולכך הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב שהמים עלו לקראתו, היינו שגם מי הנילוס שהדרך הוא שצריך לשואבם ולמושכם ולהעלותם, מתעלים ומתרוממים מפניו. כך גם בנות יתרו נפעל בהן התרוממות ועילוי על ידו. אם כן, אמר יתרו, יבוא "ויאכל לחם", ש"ישא אחת מכם", שירומם אותה ויפעל בה עילוי, אבל גם היא תעזרהו ותסייעו כלחם המשיב נפש ומחייה את האוכל.

מכיון שהתורה היא הוראה - נתינת כח וציווי - לכל אחד ואחת מבני ישראל בכל זמן, הרי גם מכך יש ללמוד ולהתחזק:

בכוחן של נשות ישראל, לעצב ולקבוע את פני הבית. והדבר אמור וכגודל הכח והזכות שניתן להן כך גם גודל החובה והאחריות.

- אגב, ידוע מאמר חז"ל שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בזכות נשים צדקניות. ורבים טועים לחשוב שזהו כעין 'סגולה'. ולא הוא, כמובן לכל המעיין במאמר חז"ל זה במקורו, אלא שעל ידי אמונתן של אותן נשים הרי פעלו הן על בעליהן וסביבתן, שיזכו הכל להאמין בביאת משיח צדקנו, ולהורות להם את הדרך הנכונה לילך בה גם בזמן הגלות. ומכאן ההוראה הברורה גם כן להמשך מאמר חז"ל זה, שאנו עתידים להגאל בזכות נשים צדקניות, שאין הפירוש שדי בכך שהנשים הן צדקניות, אלא שעל הנשים להשתדל ולהשפיע על בעליהן וסביבתן שאף הם יהיו צדיקים (לפחות) כמותן. -

ואכן, בהמשך הפרשה נאמר אודות כחה של צפורה אשת משה, שהצילה את חיי משה ותיקנה את מעשי בעלה כביכול, במקום שלא עשה כראוי לו.

וכשם שזהו בפרטות בעם ישראל בנשים, כך הוא גם בכללות עם ישראל והקב"ה, שהקב"ה נקרא הבעל ועם ישראל - אשה, שכביכול על ידי מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות אנו מפרנסים ומזינים את אבינו שבשמים, וגורמים לגילוי שכינה בתחתונים, בתוך העולם הגשמי. 

והקב"ה לא שוכח חס-ושלום, וכמו שנאמר בנביא [סיום הפטרת הפרשה למנהג אחב"י הספרדים] "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה",קיום התורה והמצוות מתוך דחק, בזמן הגלות יקר בעיני ה', ובקרוב נזכה לכך ש"הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה", ביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, ואז "יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָ‍ִם".

משהו לשבת - פ' ויחי

למדנו בפרשה (נ, טז-יז): "וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר.  כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹקי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו".

ופירש רש"י: "ויצוו אל יוסף - כמו (שמות ו יג) ויצום אל בני ישראל, צוה למשה ולאהרן להיות שלוחים אל בני ישראל, אף זה ויצוו אל שלוחם להיות שליח אל יוסף לומר לו כן. ואת מי צוו, את בני בלהה שהיו רגילין אצלו, שנאמר (לעיל לז ב) והוא נער את בני בלהה. שא נא לפשע עבדי אלקי אביך - אם אביך מת אלקיו קיים, והם עבדיו".

בתורה כל דבר הוא בדיוק ובהשגחה פרטית, ולא באקראי בעלמא, ומכך שלומד רש"י ומשווה בין שני השליחויות - שליחות משה ואהרן אל בני-ישראל על-ידי הקב"ה אודות גאולת מצרים, ושליחות אחי יוסף אל יוסף בבקשת הסליחה ממנו, מובן שיש קשר פנימי ותוכני בין השניים, ולא דמיון מילולי בלבד.

עוד יש לדייק ולשאול: לכאורה מכיון שיעקב אבינו לא ציווה את יוסף קודם פטירתו שימחל לאחיו על חטאתם, הרי שהיה להם להסיק ולהבין באחד משני האופנים: או שיעקב ידע שיוסף לא עתיד לכעוס ולהקפיד על אחיו, או שיעקב אבינו אכן סבר שמן הדין שיוסף יכעס על אחיו, ולכן לא ביקש ממנו שימחל להם. כך או כך, מדוע שינו אחי יוסף מפני השלום?

גם טעם זה שאמרו (בשם עצמם ולא בשם אביהם) שיש ליוסף לסלוח ולמחול להם מכח היותם מאמינים ועבדי ה', אינו מובן. מה בכך שאחי יוסף הם מאמינים בני מאמינים, כאשר בפועל עשו את העוולה והמעשה הכה חמור של מכירת יוסף?!

הביאור בזה, בדרך-אפשר:

עם פטירתו של יעקב (כמו שכותב רש"י בתחילת הפרשה) "נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם", על אף שהשעבוד בפועל לא החל עד אחרי מות כל השבטים, הרי צרת השעבוד - האפשרות וההבנה שבני ישראל הם נתינים שווי זכויות ושווי חובות בארץ מצרים, נקודת הפתיחה המאפשרת את צרת השעבוד לאחר-מכן - החלה כבר בעת פטירת יעקב.

גלות איננה רק מציאות גשמית ושיעבוד לגוף, אלא ירידת מדריגה והתגשמות העולם. ניסיונות הגלות וכוח הקליפה גדולים יותר מאשר בזמן רגיל. לכן כשראו אחי יוסף שלאחר פטירת אביהם ותחילת השעבוד יוסף מרחקם, חששו שמא צרת הגלות גרמה ח"ו שיוסף יכשל (בדקות עכ"פ) בחוסר אהבת ישראל. אכן בזמן שאביהם היה חי, חשש שכזה היה מופרך, ולכן לא ציווה על כך יעקב, כי במשך ימי חייו לא היה כל צורך בכך, אך אחר מותו - כך חששו השבטים - שמא הגלות השפיעה אף על יוסף?

ולכן טענתם שלהם היא ליוסף: הן אמת, אביך מת, הגלות החלה ודרגת העולם ירדה במדרגה. אך האם שכחת כי אנו "עבדי אלקי אביך"? הכח לקיום המצוות הוא מכח היותנו עבדי ה', ולעבד הרי אין כל הבדל במצב אשר סביבו, הוא מקיים את ציווי אדונו בכל מצב, גם כאשר הסביבה אינה תומכת ומעודדת זאת. אם כן, "שא נא לפשע".

על-פי ביאור זה מובן הקשר לשליחות משה ואהרן לגאולת בני-ישראל מגלות מצרים לשליחות זו.

בפרשת וארא מסופר כי לאחר ששלח ה' את משה לדבר אל בני-ישראל ולבשרם כי "הנה הנה משיח בא" וכי פקד ה' את עמו לגואלם, לא שמעו אליו "מקוצר רוח ועבודה קשה". כאשר חזר משה אל ה' וסיפר לו, הרי מן הצפוי היה כי ה' יתן ביד משה אות או מופת, שיעורר את לב העם. לא ולא, ה' פשוט שולח שוב את משה ואהרן ומצוום על עם ישראל ועל פרעה שעל בני-ישראל לצאת ממצרים.

פלא! הרי זה עתה חזר משה ובפיו בשורה זהה, מה שונה ציווי זה מקודמו שלא הצליח? התשובה היא כי משה איננו מדבר עתה מכח הסברא והצדק, הוא איננו משכנע את בני-ישראל או מדבר אל ליבו הערל של פרעה. עכשיו פרעה מצווה מאת ה' על ידי משה, ובני ישראל נזכרים כי הם עבדי ה', ללא הבט על מעמדם ומצבם הנוכחי, הרי מציאותם האמיתית, גם בהיותם בגלות מצרים, בעמקי הקליפות, עדיין הם "עבדי אלוקי אביך".

ההוראה מכך לכל יהודי ברורה:

כשעומדים במעמד ומצב של גלות, יש לזכור ולשאוב כוחות וחיות מהעובדה שאין להתפעל ממצב העולם, אין להתחשב בעובדה כי העולם חשוך וקר, כל עוד שזוכרים כי אנחנו עבדי ה', הרי בכח זה ביכולתנו להתגבר על כל מכשול וניסיון, ולהביא לגאולה אמיתית ושלימה, בקרוב ממש.

משהו לשבת - פ' ויגש

לזכות גיסי, הרב יוסף וזוגתו אחותי מרת רחל פעסיא שיחיו קליין לרגל נישואיהם בשעטומ"צ מוצאי זאת חנוכה, אור לג' טבת ה'תשע"ד. שיהיה ביתם בנין עדי-עד, מואר באור התורה והחסידות מתוך רוב נחת, עושר ואושר.

למדנו בפרשה (מו, יט): "בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן"

ופירש רש"י: "בני רחל אשת יעקב - ובכולן לא נאמר בהן אשת, אלא שהיתה עיקרו של בית".

ויש לדייק בלשון רש"י שכתב בלשון שלילה ("ובכולן לא נאמר כו'") ולא קיצר לומר סתם "נאמר בה אשת כו'".

בנוסף, כידוע שקביעות פרשיות התורה בשנה הינם בהשגחה פרטית. פרשה זו - ופסוק זה - נקבעו בשנה זו בשבוע דראש חודש טבת וסיום חג החנוכה. אם כן צריך לבאר הקשר והשייכות בין ב' ענינים אלו ופסוק זה בפרשה.

הביאור בזה בדרך אפשר:
כמבואר כבר כמה פעמים, ענינה של רחל ועבודתה הוא המעשה בפועל, הבאת הדברים מן הכח אל הפועל.

אך מעשה אינו יכול לבוא ללא מהות ותוכן, פעולה באה מרצון ומידה. ולכן רחל היא אשת יעקב, שמידתו מידת התפארת, הכוללת חסד וגבורה יחד, כללות המידות וגם שלימותם. ומזיווג שכזה נולד יוסף הצדיק ובנימין.

יוסף מסתכל על העולם בתמידות ומחפש לתקנו, להשלימו, לשכללו ולהעמידו בקרן אורה. יוסף מחפש את ה"בן אחר" ולהוסיפו ולצרפו, תרתי משמע.

זהו גם ענינו של חודש טבת, זהו החודש שבו הקור מצוי, היום הוא הקצר ביותר והלילה ארוך. זהו גם החודש שעליו נאמר ש"הגוף נהנה מן הגוף", מתגלית מעלתו של הגוף הגשמי שיש בו הנאה "מן הגוף", הנאה מעצם הגוף ומציאותו, והנאה המגיעה עד לעצמותו ית' כביכול.

ענין זה קשור גם עם חג החנוכה, שבו יש להדליק ולהאיר "על פתח ביתו מבחוץ", לא להסתפק בנר בתוך הבית אלא לפרסם הנס, ובאופן דמהדרין מן המהדרין, לחזור ולחזר אחרי כל ניצוצות הקדושה הטמונים ונעלמים בתוך העולם והגשמיות.

וזו היא ההוראה כי רחל היא עיקרו של הבית, יש לזכור את המעשה - ובסופו של דבר ה"בן אחר" הופך ל"בן ימין", קדושה וטהרה.

תמיד יש לזכור כי העיקר הוא המעשה, והתכלית הוא "לשבת", קיום העולם - שוב ולא רצוא בלבד. לכן נאמר הדבר בלשון שלילה, כי יש צורך לשלול טעות זו, של עזיבת העולם (שיש לה מקום גם על פי תורה וגם על פי שכל), פריחת הנשמה מן הגוף.

ההוראה מכך (בנוסף למובן מאליו) היא: ישראל קדושים הם, ובכוחם לקדש את עולמם. אין די לשהות בד' אמות של תורה והלכה, אלא לצאת לרחובה של עיר ולהאיר ולתקן עולם במלכות שד-י.

משהו לשבת - פ' מקץ וחנוכה

למדנו בפרשה (מג, יד):

"וְאֵ-ל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי"

ופירש רש"י: "שדי בנתינת רחמיו, וכדי [נוסח אחר: ובידו] היכולת (בידו) ליתן, יתן לכם רחמים, זהו פשוטו. ומדרשו מי שאמר לעולם די יאמר די לצרותי, שלא שקטתי מנעורי, צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין".

רש"י פירש כאן שני פירושים, ועל-פי הידוע שכל פירוש בפסוק שייך וקשור לפירוש האחר בפסוק [וכמובן מאליו מכך ששניהם קשורים לפסוק אחד], ובק"ו בן בנו של ק"ו מכל דבר שיהודי או רואה או שומע, שיש ללמוד מכך הוראה נצחית בעבודת ה', יש ללמוד מב' הפירושים ושייכותם זה לזה הוראה בעבודת ה'.

והוראה זו קשורה בוודאי ביחוד לחג החנוכה, שפ' מקץ חלה תמיד במהלכו, הרי שפרשה זו מעניקה כוחות וגם משלימה ומעלה את השבוע שחל בו החג.

שני הפירושים הוא על שמו של הקב"ה, ש-ד-י. בפירוש הא' מפרש רש"י שם זה במשמעות "די בנתינת רחמיו", והיינו שמספק לעולם כפי צרכיו והרי מתפלל עתה על צרכיו.

מה שאין כן הפירוש הב', רומז למה שנאמר בגמ' "בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקב"ה והעמידו".

וביאור מאמר חז"ל זה הוא ע"פ ביאור הרב המגיד, שהרי תכלית ירידת הנשמה לעולם היא לזכך את העולם ולתקן תיקונים, נמצא שככל שהעולם פחות מזוכך ויותר מגושם, יש להקב"ה כביכול יותר תענוג ונח"ר.

אם כן בשעה שנברא העולם היה הולך ומתרחב וכו', מכיון שנברא היש והחומר בכח האין-סוף, שמציאותו מעצמותו, הרי שחומריותו היא אין-סופית כביכול. לכן עד שאמר לו הקב"ה די, והיינו ששם ש-די מורה על גילוי אלקותו בעולם - היפך טבעו הגשמי והחומרי, היה הולך ומתרחב, וכמו שאמרו "שיתף מדה"ר".

שני הפכים אלו הרמוזים בשם ש-די, מצד אחד (לפי "פשוטו" - חיצוניות האור) סדר והנהגה טבעיים, ומאידך גיסא אור אלקי נעלה המבטל את גדרי הטבע, נמצאים גם במעשה חג החנוכה:

מצד אחד ניצחון המלחמה - שעליו נקבע החג מעיקרו - היה ניצחון גשמי על-ידי צבא גשמי ותכסיסי מלחמה. אך לכל ברור שניצחון המעטים על הרבים, גיבורים ביד חלשים, איננו טבעי לגמרי, ושנס גדול היה שם.

כך גם בהדלקת המנורה, מצד אחד ההדלקה נעשתה בשמן זית גשמי שנמסק מזיתים ולא ממעשה ניסים. אולם איש לא יטעה לחשוב שבעירת השמן במשך שמונה ימים הוא מעשה התואם את חוקי הטבע.

ובכך יפורשו דברי יעקב לבניו: הן ברור לי כי אין מעשה זה של כליאת שמעון ובקשת שליט מצרים להורדת בנימין אליו עוד מכשול בחיי, כל אחד ממאורעות חיי, אומר יעקב, הינו שלב ובירור בעולם.

כשם שהיה עם לבן, שעל ידי ירידתי אליו ומגוריי עמו יצאתי ואחד עשר שבטים עמי, "במקלי עברתי את הירדן . . הייתי לשני מחנות".

כשם שפגישתי עם עשיו הובילה לתחילת בירור חלקו של עשיו, בהבטחתי "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", שתקויים על ידי משיח, "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו". 

כשם שפטירת רחל וקבורתה בבית לחם הוא בכדי שתתפלל ותשא קולה בבכי על בניה בהולכם לגלות, והרי "יש שכר לפעולתך", על ידי זה ש"שבו בנים לגבולם".

כשם שמעשה דינה גרם ל"ויהי חתת אלוקים", תחילת כיבוש ארץ ישראל על ידי בני יעקב.

כשם שמעשה שצרת יוסף גרמה לכך ש"יש שבר במצרים . . ונחיה ולא נמות", קיום העולם כולו בשנות הרעב.

כשם שצרת שמעון גרמה לכך שעשו בני יעקב תשובה על מכירת יוסף, וקיבלו עליהם את הדין.

כך גם צרת בנימין איננה מציאות לכשעצמה, אלא ניסיון והרמה.

כשם שעמידת "מלכות יון הרשעה על עמך ישראל", הוא בכדי שיהיה לְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה", כדי להביא לגאולה שלימה.

וזה הקשר בין ב' הפירושים וההוראה מכך: כאשר זוכרים שגם כאשר נראה בחיצוניות המצב לגזירה ולצרה, הרי אחרי הכל תוכן הדברים הוא "נתינת רחמיו", ובוודאי "יתן לכם רחמים", הרי בכח זה עוברים את כל העלמות והסתרי הגלות, שגם בגלוי יראה הדבר ש"יאמר די לצרותי", בגאולה נצחית ואמיתית, בקרוב ממש.

משהו לשבת - פ' וישב

למדנו בפרשה (לט, ו):

"וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה"

ופירש"י "ויהי יוסף יפה תואר - כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, אמר הקב"ה אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את הדוב מיד".

והקושיות על כך מפורסמות:

מדוע נקט רש"י "מגרה בך את הדוב", ולא "משלח" וכיו"ב וכן חי' אחרת, וכבר נשתברו קולמוסים על כך.

עוד, משמע מלשון רש"י "כיון שראה עצמו מושל", שלא משל באמת, שאז היה נוקט בקיצור "כיון שמשל" וכיו"ב.

גם קשה, מדוע הביא רש"י ג' דוגמאות לכך שהיה יוסף יפה תואר ("אוכל, שותה ומסלסל בשערו"), ולא די באחת מהם.

 - עצם כך שרש"י הוזקק לפרש הטעם שיוסף היה יפה תואר, על אף שכבר נאמר גבי אמו, רחל, שהיתה "יפת תואר ויפת מראה", הוא כי כבר פירש רש"י שהיה זיו איקונין של יוסף דומה לשל אביו. ועוד, שמשמע מן המשך הפסוקים כי לא נהיה יפה תואר ויפה מראה עד שבא לבית פוטיפר, שהרי לא הוזכר ענין זה בו עד לסוף תיאור המעשה, והיה לפסוק להביא ענין זה מיד בתחילת הפרשה. אבל מכל-מקום קשה, מאי שנא תואר ממראה.

גם, מכך שכתב "אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך", ולא כתב גם "אוכל ושותה" (ובתנחומא הביאו!), משמע שגירוי הדוב הוא דווקא בקשר ושייכות לסלסול השיער ולא לשאר הפרטים, וזה אומר דרשני.

הביאור בזה:

ידוע ההבדל בין יוסף לשאר השבטים, שיוסף התעסק בגשמיות העולם והשבטים פרשו ממנו ועסקו ברעיית צאן. והטעם על כך, כי דרגתו של יוסף היתה נעלית משאר אחיו, ובעוד שלהם הפריעה הגשמיות לעבודתם הרוחנית, הרי יוסף יכל להתעסק עם העולם ובד-בבד לעבוד את הבורא ית' בשלימות.

יתירה מזו, גם עבודת השבטים כשהם מופרדים מן העולם היתה בדרגה נמוכה יותר ביחס לעבודתו של יוסף כפי שהתעסק בעולם.

אך כאן בפרשה זו מתברר עומק לפנים מן עומק בדבר זה: לא זו בלבד שהעולם לא הפריע ליוסף בעבודתו, אלא אדרבה – העולם סייע, רומם ואף השלים את עבודת יוסף. ובפשטות, שדווקא על ידי כך שירד למצרים הרי נתגלה לעין כל "כי ה' איתו", עד שגם פוטיפר המצרי ראה את יד ה'!

וגם ביוסף נתווספה שלימות – "יפה תואר ויפה מראה".

מוסבר בסה"ק, כי אף שאכן היה יעקב יפה תואר – והיה יופיו כיופיו של אדם הראשון – הרי יוסף היה יפה תואר ויפה מראה מצד אימו, רחל, דווקא. כי יופי (הן של "תואר" והן של "מראה"), נובע מן השלימות והתכללות הפרטים זה בזה. לכן, כל עוד שהיה יוסף ספון בבית אביו ולא השלים את מטרתו, לגלות אף במצרים, בערוות הארץ, כי "הוי' איתו", שידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו – ואתה מחיה את כולם, הרי יוסף יכול להיות יפה, ויכול להיות דומה לאבא שלו, שהוא גאר א גאנצע מיוחס, בנש"ק, אבל השלימות האמיתית של יוסף היא מצד רחל, לפעול בעולם בגשמיות, לצאת למצרים ולהסביר לגוי עובד עבודה זרה: "הבט, יש הקב"ה אחד!". ורק אז, אפשר לומר על יוסף "יפה תואר ויפה מראה".

ומשכך, "כיון שראה עצמו מושל", שיוסף גילה וראה בעצמו את הכוח והיכולת שהוא "מושל", שאין העולם מפריע לו ואדרבה – מסייע ומרומם, מה שלא ראה בעת שהיה בבית אביו יעקב. הרי מיד תבע יוסף מעצמו שלא די במעמדו ומצבו הקודם, אלא עליו להיות "יפה תואר ויפה מראה", בעסער און שיינער.

ולכן "התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו", עליו מעתה להתעסק בגשמיות העולם לא רק כפרט צדדי ושולי בעבודתו, אלא כחלק עיקרי בה.

ובזה גופא: "אכילה ושתיה" – בירור וזיכוך קליפת נוגה בבירור בדרך העלאה.

"מסלסל בשערו" – השערות הם בחי' הקליפות, והסלסול הוא ענין ההפרדה ושבירת הקליפות שזהו בירורם.

מכיון שהתחיל להתעסק בעבודה זו, אמר לו הקב"ה, אם כך, הרי למה לי להמתין עוד, "אני מגרה בך את הדוב מיד", להתעסק ולברר את חומריות העולם ולזככה, כי דוב מורה על חומר הגוף וגסותו. לכן נופל על זה לשון גירוי, כיון שהגוף נמצא אצל הכל בשווה, רק שבדרך-כלל, מחמת עבודתו וטבעו אין ניכר הגסות שבו, אך כשמתעורר הדוב...

ואמנם יוסף עמד בניסיון זה, לשבור חומר גופו וגסותו, ונהיה למושל על מלך מצרים, ובזכותו ובכוחו עלו ישראל ממצרים, יסוד ושורש לכל עבודת ישראל למשך כל הדורות.

ההוראה מכך:

עם ישראל נקרא על שם יוסף, כי בכוחו של כל אחד בכל זמן ועת, להתגבר על גסות וחומר גופו, ולגלות את מציאותו האמיתית כי הוא יוסף הצדיק ושלמצרים אין כל השפעה עליו ואדרבה – דווקא בכח אותם נסיונות, העלמות והסתרים מתגלה לעין כל – ובייחוד לעיניו שלו, "ראה עצמו" – שהוא מושל על יצרו ועל גופו ושאין להם מציאות אמיתית כלל, רק לסייע ולעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה.

אך הכוח לזה הוא על ידי ש"ראה דמות דיוקנו של אביו" – ההתקשרות לנשיא הדור והביטול אליו, ללא כל פשרות ופלפולים. פשוט לציית, ואז אין כל הבדל מהו הניסיון והקושי, שהרי הולכים בכוחו של נשיא הדור וממילא אין מה שיוכל למנוע מיהודי למלא את עבודתו ובשלימות, להפיץ מעיינות החסידות חוצה.

 גוט יום טוב!

לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו.

משהו לשבת - פ' וישלח

למדנו בפרשה (לג, ז) "וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ"

ופירש רש"י "נגש יוסף ורחל - בכלן האמהות נגשות לפני הבנים, אבל ברחל יוסף נגש לפניה, אמר אמי יפת תואר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה, מכאן זכה יוסף לברכת (מט, כב) עלי עין".

ויש להקשות, למה חשש יוסף שיתלה עשיו עיניו באמו, שהרי שאף שהייתה יפת תואר, הרי אין מקום לומר שיתלה בה עיניו והרי היתה אשת איש! ואם תאמר, מכל מקום רשע הוא, הרי מוכח מדברי רש"י שאף אותו רשע חושש לאיסור זה 

[על אף שכתב רש"י (כו, לד) שכל ארבעים שנה היה עשו צד כו', הרי מכל מקום]
כתב (ל, כב) "שהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים", הרי שדווקא אחר שיגרשנה רצה עשיו לקחתה, אבל כשהיתה נשואה לא עלתה על ליבו, ואם כן מדוע חשש יוסף כאן?

זאת ועוד, הרי כבר שמע עשיו הרשע אודותיה, ובטח שמע גם שהיא יפת מראה, ומה יועיל שרבוב קומתו של יוסף כנגדה, ומ"מ יתן עשיו עיניו בה. וליתר דיוק, מדוע נקט רש"י הלשון "יתלה בה עיניו", ולא לשון אחר?

עוד קשה, שהרי כשפירש רש"י על הפסוק "בן פורת יוסף גו' עלי עין", כתב "ויש מדרשי אגדה המתישבים על הלשון: בשעה שבא עשו לקראת יעקב, בכולן קדמו האמהות ללכת לפני בניהם להשתחוות, וברחל כתיב (לג ז) נגש יוסף ורחל וישתחוו. אמר יוסף רשע הזה עינו רמה, שמא יתן עינו באמי, יצא לפניה ושרבב קומתו לכסותה, והוא שברכו אביו בן פורת, הגדלת עצמך יוסף עלי עין של עשו, לפיכך זכית לגדולה".

הרי שכאן כתב רש"י שזהו מדרש אגדה (אף "שמתיישבים על הלשון"), ומדוע כאן כתבו בלי להעיר שזהו מדרש אגדה, ואם זהו פשוטו של מקרא כאן, מדוע אין זה פשוטו של מקרא גם שם?

הביאור בזה, בדא"פ:

כמו שכבר נתבאר באריכות בפעם העברה, הרי עניינה של רחל הוא עולם המעשה בפועל, ולכן עשו הרשע, בחי' היצר הרע יניקתו הימנה. וזהו שאמר שרחל "יפת תואר", וכידוע ההבדל בין "יפת תואר" ו"יפת מראה", שיופי המראה הוא על התכללות המידות כמו שבאים ויורדים להתלבש במלכות, עולם המעשה. ובמילים פשוטות: יופיה של רחל - שלימות המעשה - הוא כאשר בא לאחר עבודת ושלימות המידות והרגש.

ועל כך אמר יוסף הצדיק: כיון שאמי עניינה עבודת המעשה, ולא זאת בלבד, אלא בשלימות ותכלית העבודה, הרי שעשו הרשע יתלה בה עיניו, כידוע שיניקת הקליפות הוא מבחינת העיניים וההסתכלות [שלכן כאשר מסתמאים עיני החיצונים אין להם עוד יניקה, ואכ"מ]. ולכן הקפיד יוסף על הסתכלות עשיו בה דווקא.

כי בחי' יוסף, כידוע, היא בחי' היסוד, היינו ההכנה להשפעה אל זולתו, עוד קודם שיוצאת הימנו להיות בבחי' דיבור ומעשה. כמו שהאדם מחליט בעצמו אילו דברים הוא רוצה ומעוניין להשפיע ולשתף עם חבירו, הרי בכך גופא, עוד קודם שסידר את תוכן הדברים וסגנון ההשפעה, הוא קובע בעצמו חלוקה והגדרה בין מה ששייך להשפעה ולמסירה ומה שלמעלה מכך.

ולכן יוסף אמר "אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה", שעל ידי שספירת היסוד משפיעה השפעה נוספת (ובל' רש"י בפ' ויחי "שרבב קומתו"), הרי שגורם שלא תהא לעשיו יניקה מרגלי ספירת המלכות.

התורה כידוע היא מל' הוראה, בכל פרטיה ועניינה. גם עניין זה, ההמשכה היתירה מספירת היסוד למלכות על מנת למנוע את יניקת החיצונים ממנה, צריכה להורות הוראה נצחית ותמידית לכל אחד ואחת מישראל, בכל זמן ומקום.

מכיון שפרשת וישלח הינה גם הפרשה המברכת את י"ט כסלו, ראש השנה לחסידות, הרי שהוראה זו נותנת כח וחיות הקשורה במיוחד עם תורת החסידות.

עניין נוסף הקשור עם יוסף הצדיק מוסבר בקבלה, כי יוסף מורה על "צדיק עליון", נשיא הדור הנותן ומשפיע חיות באנשי הדור. ועל כך ההוראה הניתנת מפסוק זה: הדרך היחידה לוודא שחס-ושלום לעשו הרשע לא תהיה שייכות עם עבודת האדם לבוראו, שעבודתו תהיה שלימה, היא כאשר יוסף הצדיק, נשיא הדור עומד כנגדו ומעכבו. רק באמצעות התקשרות לראש בני ישראל שבדור, הרי עבודתו של יהודי היא תמה ושלימה, עד שניתן לומר כי היא "יפת מראה".

ועניין זה כידוע קשור עם י"ט כסלו, וכמסופר שאדה"ז יכל להשתחרר ממאסרו באם היה אומר שאינו קשור להבעש"ט הק', אך לא רצה להפרד מהתקשרותו בנשיא, וע"ז היתה המסירות נפש די"ט כסלו.