למדנו בפרשה (מג, יד):
"וְאֵ-ל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי"
רש"י פירש כאן שני פירושים, ועל-פי הידוע שכל פירוש בפסוק שייך וקשור לפירוש האחר בפסוק [וכמובן מאליו מכך ששניהם קשורים לפסוק אחד], ובק"ו בן בנו של ק"ו מכל דבר שיהודי או רואה או שומע, שיש ללמוד מכך הוראה נצחית בעבודת ה', יש ללמוד מב' הפירושים ושייכותם זה לזה הוראה בעבודת ה'.
והוראה זו קשורה בוודאי ביחוד לחג החנוכה, שפ' מקץ חלה תמיד במהלכו, הרי שפרשה זו מעניקה כוחות וגם משלימה ומעלה את השבוע שחל בו החג.
שני הפירושים הוא על שמו של הקב"ה, ש-ד-י. בפירוש הא' מפרש רש"י שם זה במשמעות "די בנתינת רחמיו", והיינו שמספק לעולם כפי צרכיו והרי מתפלל עתה על צרכיו.
מה שאין כן הפירוש הב', רומז למה שנאמר בגמ' "בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקב"ה והעמידו".
וביאור מאמר חז"ל זה הוא ע"פ ביאור הרב המגיד, שהרי תכלית ירידת הנשמה לעולם היא לזכך את העולם ולתקן תיקונים, נמצא שככל שהעולם פחות מזוכך ויותר מגושם, יש להקב"ה כביכול יותר תענוג ונח"ר.
אם כן בשעה שנברא העולם היה הולך ומתרחב וכו', מכיון שנברא היש והחומר בכח האין-סוף, שמציאותו מעצמותו, הרי שחומריותו היא אין-סופית כביכול. לכן עד שאמר לו הקב"ה די, והיינו ששם ש-די מורה על גילוי אלקותו בעולם - היפך טבעו הגשמי והחומרי, היה הולך ומתרחב, וכמו שאמרו "שיתף מדה"ר".
שני הפכים אלו הרמוזים בשם ש-די, מצד אחד (לפי "פשוטו" - חיצוניות האור) סדר והנהגה טבעיים, ומאידך גיסא אור אלקי נעלה המבטל את גדרי הטבע, נמצאים גם במעשה חג החנוכה:
מצד אחד ניצחון המלחמה - שעליו נקבע החג מעיקרו - היה ניצחון גשמי על-ידי צבא גשמי ותכסיסי מלחמה. אך לכל ברור שניצחון המעטים על הרבים, גיבורים ביד חלשים, איננו טבעי לגמרי, ושנס גדול היה שם.
כך גם בהדלקת המנורה, מצד אחד ההדלקה נעשתה בשמן זית גשמי שנמסק מזיתים ולא ממעשה ניסים. אולם איש לא יטעה לחשוב שבעירת השמן במשך שמונה ימים הוא מעשה התואם את חוקי הטבע.
ובכך יפורשו דברי יעקב לבניו: הן ברור לי כי אין מעשה זה של כליאת שמעון ובקשת שליט מצרים להורדת בנימין אליו עוד מכשול בחיי, כל אחד ממאורעות חיי, אומר יעקב, הינו שלב ובירור בעולם.
כשם שהיה עם לבן, שעל ידי ירידתי אליו ומגוריי עמו יצאתי ואחד עשר שבטים עמי, "במקלי עברתי את הירדן . . הייתי לשני מחנות".
כשם שפגישתי עם עשיו הובילה לתחילת בירור חלקו של עשיו, בהבטחתי "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", שתקויים על ידי משיח, "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו".
כשם שפטירת רחל וקבורתה בבית לחם הוא בכדי שתתפלל ותשא קולה בבכי על בניה בהולכם לגלות, והרי "יש שכר לפעולתך", על ידי זה ש"שבו בנים לגבולם".
כשם שמעשה דינה גרם ל"ויהי חתת אלוקים", תחילת כיבוש ארץ ישראל על ידי בני יעקב.
כשם שמעשה שצרת יוסף גרמה לכך ש"יש שבר במצרים . . ונחיה ולא נמות", קיום העולם כולו בשנות הרעב.
כשם שצרת שמעון גרמה לכך שעשו בני יעקב תשובה על מכירת יוסף, וקיבלו עליהם את הדין.
כך גם צרת בנימין איננה מציאות לכשעצמה, אלא ניסיון והרמה.
כשם שעמידת "מלכות יון הרשעה על עמך ישראל", הוא בכדי שיהיה לְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה", כדי להביא לגאולה שלימה.
וזה הקשר בין ב' הפירושים וההוראה מכך: כאשר זוכרים שגם כאשר נראה בחיצוניות המצב לגזירה ולצרה, הרי אחרי הכל תוכן הדברים הוא "נתינת רחמיו", ובוודאי "יתן לכם רחמים", הרי בכח זה עוברים את כל העלמות והסתרי הגלות, שגם בגלוי יראה הדבר ש"יאמר די לצרותי", בגאולה נצחית ואמיתית, בקרוב ממש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה