למדנו בפרשה (ז, א):
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ".
ופירש רש"י:
"כתרגומו מתורגמנך, וכן כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות, והוא מגזרת (ישעיה נז, יט) ניב שפתים, (משלי י, לא) ינוב חכמה, ויכל מהתנבות דשמואל (א' י, יג). ובלעז קוראין לו פרקייר"א".
בפשטות, רש"י בא לשלול את הפירוש הנפוץ, כי נבואה היא התגלות דבר ה' אל האדם. הרי כאן, התגלה ה' אל משה ודיבר אליו, ואהרון רק שימש כמתורגמן.
אך רש"י הוסיף ואמר "כל לשון נבואה אדם המכריז כו'", ולמה נצרך לכך? האם אין הנבואה ענין לכשעצמו, התגלות ה' אל הנביא והתנבאותו היא כתוצאה מכך?
[ראה רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ז: "הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ, או לאנשי עיר או ממלכה . . או למנוע אותם ממעשים הרעים שבידיהם"]
עוד יש לדייק בלשון רש"י שכתב "מכריז ומשמיע", שזהו בפשטות כפל לשון. גם מה שכתב "דברי תוכחות", צריך ביאור, שהרי פעמים שהנביא מגיד עתידות או דברי טובה, ולאו דווקא דברי תוכחות!
רש"י הביא ג' פסוקים כראיה לפירושו, וצריך לבאר ולהסביר את הצורך בכל ג' הפסוקים.
הביאור בדרך-אפשר בזה, ובהקדים:
רש"י מציין ש"ויכל מהתנבות" הוא "דשמואל", אך המעשה היה דווקא בשאול, לאחר משיחתו בשמן ע"י שמואל. בכך רומז רש"י את נקודת הביאור. דיבורו של הנביא ותוכחתו את העם אינם כשאר המדברים ומוכיחים, אין הוא בוחר ובורר את מילותיו בקפידה בהתאם לעומדים מולו, אין הוא מתאים את התוכן לפי דעת השומעים והשקפתם. להיפך, הנביא "מכריז ומשמיע", כלומר הכרזה איננה בהכרח לשומע מסויים, ותוכנה עצם ההכרזה - נתינת פומביות לעובדה. בנוסף הנביא גם "משמיע", לאוזניים הכרויות לשמוע את דבר ה'.
לכן כתב רש"י שהנביא "משמיע לעם דברי תוכחות" דווקא, כיוון שנקודה זו, שבה מתבטאת ייחודיותו של הנביא, היא בעיקר בדברי תוכחות. אז נראה לעין כל כי הנביא איננו דרשן, אין מטרתו לשכנע את השומע, כי אם לבטא את דבר ה'.
ענין זה למעשה נאמר בפירוש בפרשה. לאחר שה' כבר אמר למשה כי הוא עתיד להכביד את לב פרעה, מה הצורך במתורגמן ודובר? בין כה וכה התוצאה הסופית תהיה זהה, פרעה יסרב לכל שידולי משה ולא ישלח את בני ישראל. אם כן, לכאורה, אחת היא לנו אם יבין היטב את דבר ה' בפי משה או לא.
על כך משיב רש"י ומבאר, כי נבואת אהרן היא כנבואתו של שאול, המיוחסת לשמואל. לא בכוחו, לא ברצונו, ואף לא לשם השומעים באה הנבואה. אם כן, לשם מה מתנבא הנביא?
ג' טעמים בדבר: "בורא ניב שפתיים, שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה' ורפאתיו", גילוי הדבר בפועל, אמירתו בפועל בעולם הגשמי באבר גשמי ובקול גשמי, נותנת לדבר משנה תוקף וחשיבות. לכן במצוות התשובה אין די בחרטה בלב וקבלה על העתיד, יש צורך גם בווידוי בפה.
[ועיין ברכות לד,ב - וברש"י - ויומתק].
"פי צדיק ינוב חכמה", כאשר הדבר יורד בדיבור יש בו תוספת אור וחיות, יותר מכפי שהוא מצד עצמו, בהיותו למעלה.
"ויכל מהתנבות" - סוף כל סוף, הנבואה פועלת שלימות ("ויכל" מלשון כליון והתכללות) ומזככת את העולם ומכשירתו להיות כלי לדבר ה' ורצונו.
ההוראה למעשה בפועל מהאמור:
בכוחו של יהודי לתקן את העולם שסביבו על ידי אמירת אותיות התורה בכל עת ובכל זמן. גם כאשר נראה שאין בכך תועלת, הוא מכריז אך איש אינו שומע, עליו לדעת כי סוף כל סוף - יש לכך תוצאה ומשמעות.
[ופרפרת לדבר, שהביא רש"י לעז אף שמבואר היטב מהו פירושו, כי בזה מרמז שיש בישראל הכוח להפוך גם את הלעז להיות חלק מדברי התורה והקדושה].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה