משהו לשבת - פ' וישלח

למדנו בפרשה (לג, ז) "וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ"

ופירש רש"י "נגש יוסף ורחל - בכלן האמהות נגשות לפני הבנים, אבל ברחל יוסף נגש לפניה, אמר אמי יפת תואר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה, מכאן זכה יוסף לברכת (מט, כב) עלי עין".

ויש להקשות, למה חשש יוסף שיתלה עשיו עיניו באמו, שהרי שאף שהייתה יפת תואר, הרי אין מקום לומר שיתלה בה עיניו והרי היתה אשת איש! ואם תאמר, מכל מקום רשע הוא, הרי מוכח מדברי רש"י שאף אותו רשע חושש לאיסור זה 

[על אף שכתב רש"י (כו, לד) שכל ארבעים שנה היה עשו צד כו', הרי מכל מקום]
כתב (ל, כב) "שהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים", הרי שדווקא אחר שיגרשנה רצה עשיו לקחתה, אבל כשהיתה נשואה לא עלתה על ליבו, ואם כן מדוע חשש יוסף כאן?

זאת ועוד, הרי כבר שמע עשיו הרשע אודותיה, ובטח שמע גם שהיא יפת מראה, ומה יועיל שרבוב קומתו של יוסף כנגדה, ומ"מ יתן עשיו עיניו בה. וליתר דיוק, מדוע נקט רש"י הלשון "יתלה בה עיניו", ולא לשון אחר?

עוד קשה, שהרי כשפירש רש"י על הפסוק "בן פורת יוסף גו' עלי עין", כתב "ויש מדרשי אגדה המתישבים על הלשון: בשעה שבא עשו לקראת יעקב, בכולן קדמו האמהות ללכת לפני בניהם להשתחוות, וברחל כתיב (לג ז) נגש יוסף ורחל וישתחוו. אמר יוסף רשע הזה עינו רמה, שמא יתן עינו באמי, יצא לפניה ושרבב קומתו לכסותה, והוא שברכו אביו בן פורת, הגדלת עצמך יוסף עלי עין של עשו, לפיכך זכית לגדולה".

הרי שכאן כתב רש"י שזהו מדרש אגדה (אף "שמתיישבים על הלשון"), ומדוע כאן כתבו בלי להעיר שזהו מדרש אגדה, ואם זהו פשוטו של מקרא כאן, מדוע אין זה פשוטו של מקרא גם שם?

הביאור בזה, בדא"פ:

כמו שכבר נתבאר באריכות בפעם העברה, הרי עניינה של רחל הוא עולם המעשה בפועל, ולכן עשו הרשע, בחי' היצר הרע יניקתו הימנה. וזהו שאמר שרחל "יפת תואר", וכידוע ההבדל בין "יפת תואר" ו"יפת מראה", שיופי המראה הוא על התכללות המידות כמו שבאים ויורדים להתלבש במלכות, עולם המעשה. ובמילים פשוטות: יופיה של רחל - שלימות המעשה - הוא כאשר בא לאחר עבודת ושלימות המידות והרגש.

ועל כך אמר יוסף הצדיק: כיון שאמי עניינה עבודת המעשה, ולא זאת בלבד, אלא בשלימות ותכלית העבודה, הרי שעשו הרשע יתלה בה עיניו, כידוע שיניקת הקליפות הוא מבחינת העיניים וההסתכלות [שלכן כאשר מסתמאים עיני החיצונים אין להם עוד יניקה, ואכ"מ]. ולכן הקפיד יוסף על הסתכלות עשיו בה דווקא.

כי בחי' יוסף, כידוע, היא בחי' היסוד, היינו ההכנה להשפעה אל זולתו, עוד קודם שיוצאת הימנו להיות בבחי' דיבור ומעשה. כמו שהאדם מחליט בעצמו אילו דברים הוא רוצה ומעוניין להשפיע ולשתף עם חבירו, הרי בכך גופא, עוד קודם שסידר את תוכן הדברים וסגנון ההשפעה, הוא קובע בעצמו חלוקה והגדרה בין מה ששייך להשפעה ולמסירה ומה שלמעלה מכך.

ולכן יוסף אמר "אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה", שעל ידי שספירת היסוד משפיעה השפעה נוספת (ובל' רש"י בפ' ויחי "שרבב קומתו"), הרי שגורם שלא תהא לעשיו יניקה מרגלי ספירת המלכות.

התורה כידוע היא מל' הוראה, בכל פרטיה ועניינה. גם עניין זה, ההמשכה היתירה מספירת היסוד למלכות על מנת למנוע את יניקת החיצונים ממנה, צריכה להורות הוראה נצחית ותמידית לכל אחד ואחת מישראל, בכל זמן ומקום.

מכיון שפרשת וישלח הינה גם הפרשה המברכת את י"ט כסלו, ראש השנה לחסידות, הרי שהוראה זו נותנת כח וחיות הקשורה במיוחד עם תורת החסידות.

עניין נוסף הקשור עם יוסף הצדיק מוסבר בקבלה, כי יוסף מורה על "צדיק עליון", נשיא הדור הנותן ומשפיע חיות באנשי הדור. ועל כך ההוראה הניתנת מפסוק זה: הדרך היחידה לוודא שחס-ושלום לעשו הרשע לא תהיה שייכות עם עבודת האדם לבוראו, שעבודתו תהיה שלימה, היא כאשר יוסף הצדיק, נשיא הדור עומד כנגדו ומעכבו. רק באמצעות התקשרות לראש בני ישראל שבדור, הרי עבודתו של יהודי היא תמה ושלימה, עד שניתן לומר כי היא "יפת מראה".

ועניין זה כידוע קשור עם י"ט כסלו, וכמסופר שאדה"ז יכל להשתחרר ממאסרו באם היה אומר שאינו קשור להבעש"ט הק', אך לא רצה להפרד מהתקשרותו בנשיא, וע"ז היתה המסירות נפש די"ט כסלו.