למדנו בפרשה (נ, טז-יז): "וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹקי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו".
ופירש רש"י: "ויצוו אל יוסף - כמו (שמות ו יג) ויצום אל בני ישראל, צוה למשה ולאהרן להיות שלוחים אל בני ישראל, אף זה ויצוו אל שלוחם להיות שליח אל יוסף לומר לו כן. ואת מי צוו, את בני בלהה שהיו רגילין אצלו, שנאמר (לעיל לז ב) והוא נער את בני בלהה. שא נא לפשע עבדי אלקי אביך - אם אביך מת אלקיו קיים, והם עבדיו".
בתורה כל דבר הוא בדיוק ובהשגחה פרטית, ולא באקראי בעלמא, ומכך שלומד רש"י ומשווה בין שני השליחויות - שליחות משה ואהרן אל בני-ישראל על-ידי הקב"ה אודות גאולת מצרים, ושליחות אחי יוסף אל יוסף בבקשת הסליחה ממנו, מובן שיש קשר פנימי ותוכני בין השניים, ולא דמיון מילולי בלבד.
עוד יש לדייק ולשאול: לכאורה מכיון שיעקב אבינו לא ציווה את יוסף קודם פטירתו שימחל לאחיו על חטאתם, הרי שהיה להם להסיק ולהבין באחד משני האופנים: או שיעקב ידע שיוסף לא עתיד לכעוס ולהקפיד על אחיו, או שיעקב אבינו אכן סבר שמן הדין שיוסף יכעס על אחיו, ולכן לא ביקש ממנו שימחל להם. כך או כך, מדוע שינו אחי יוסף מפני השלום?
גם טעם זה שאמרו (בשם עצמם ולא בשם אביהם) שיש ליוסף לסלוח ולמחול להם מכח היותם מאמינים ועבדי ה', אינו מובן. מה בכך שאחי יוסף הם מאמינים בני מאמינים, כאשר בפועל עשו את העוולה והמעשה הכה חמור של מכירת יוסף?!
הביאור בזה, בדרך-אפשר:
עם פטירתו של יעקב (כמו שכותב רש"י בתחילת הפרשה) "נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם", על אף שהשעבוד בפועל לא החל עד אחרי מות כל השבטים, הרי צרת השעבוד - האפשרות וההבנה שבני ישראל הם נתינים שווי זכויות ושווי חובות בארץ מצרים, נקודת הפתיחה המאפשרת את צרת השעבוד לאחר-מכן - החלה כבר בעת פטירת יעקב.
גלות איננה רק מציאות גשמית ושיעבוד לגוף, אלא ירידת מדריגה והתגשמות העולם. ניסיונות הגלות וכוח הקליפה גדולים יותר מאשר בזמן רגיל. לכן כשראו אחי יוסף שלאחר פטירת אביהם ותחילת השעבוד יוסף מרחקם, חששו שמא צרת הגלות גרמה ח"ו שיוסף יכשל (בדקות עכ"פ) בחוסר אהבת ישראל. אכן בזמן שאביהם היה חי, חשש שכזה היה מופרך, ולכן לא ציווה על כך יעקב, כי במשך ימי חייו לא היה כל צורך בכך, אך אחר מותו - כך חששו השבטים - שמא הגלות השפיעה אף על יוסף?
ולכן טענתם שלהם היא ליוסף: הן אמת, אביך מת, הגלות החלה ודרגת העולם ירדה במדרגה. אך האם שכחת כי אנו "עבדי אלקי אביך"? הכח לקיום המצוות הוא מכח היותנו עבדי ה', ולעבד הרי אין כל הבדל במצב אשר סביבו, הוא מקיים את ציווי אדונו בכל מצב, גם כאשר הסביבה אינה תומכת ומעודדת זאת. אם כן, "שא נא לפשע".
על-פי ביאור זה מובן הקשר לשליחות משה ואהרן לגאולת בני-ישראל מגלות מצרים לשליחות זו.
בפרשת וארא מסופר כי לאחר ששלח ה' את משה לדבר אל בני-ישראל ולבשרם כי "הנה הנה משיח בא" וכי פקד ה' את עמו לגואלם, לא שמעו אליו "מקוצר רוח ועבודה קשה". כאשר חזר משה אל ה' וסיפר לו, הרי מן הצפוי היה כי ה' יתן ביד משה אות או מופת, שיעורר את לב העם. לא ולא, ה' פשוט שולח שוב את משה ואהרן ומצוום על עם ישראל ועל פרעה שעל בני-ישראל לצאת ממצרים.
פלא! הרי זה עתה חזר משה ובפיו בשורה זהה, מה שונה ציווי זה מקודמו שלא הצליח? התשובה היא כי משה איננו מדבר עתה מכח הסברא והצדק, הוא איננו משכנע את בני-ישראל או מדבר אל ליבו הערל של פרעה. עכשיו פרעה מצווה מאת ה' על ידי משה, ובני ישראל נזכרים כי הם עבדי ה', ללא הבט על מעמדם ומצבם הנוכחי, הרי מציאותם האמיתית, גם בהיותם בגלות מצרים, בעמקי הקליפות, עדיין הם "עבדי אלוקי אביך".
ההוראה מכך לכל יהודי ברורה:
כשעומדים במעמד ומצב של גלות, יש לזכור ולשאוב כוחות וחיות מהעובדה שאין להתפעל ממצב העולם, אין להתחשב בעובדה כי העולם חשוך וקר, כל עוד שזוכרים כי אנחנו עבדי ה', הרי בכח זה ביכולתנו להתגבר על כל מכשול וניסיון, ולהביא לגאולה אמיתית ושלימה, בקרוב ממש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה