משהו לשבת - פ' בא

למדנו בפרשה (יב, לט):

"וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם"

ופירש רש"י:"עגת מצות - חררה של מצה, בצק שלא החמיץ קרוי מצה. וגם צדה לא עשו להם - לדרך. מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו האיך נצא למדבר בלא צדה, אלא האמינו והלכו, הוא שמפורש בקבלה (ירמיהו ב, ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ומה שכר מפורש אחריו (שם ג) קודש ישראל לה' וגו'".

ולכאורה דברי רש"י נסתרים ממה שאמרה התורה (לקמן טז, א ובפירש"י) שאכלו מן אותו בצק 61 סעודות. צא וחשוב, מאכל אדם בסעודה בינונית פרס (ג' או ד' ביצים), נמצא שלכל הפחות נשא כל אחד 30 כיכרות! הלזה יקרא "גם צדה לא עשו להם"?!

מילא, הכל עניין יחסי, ולמסע ארוך כל כך (עשרה ימים אילו הלכו דרך ארץ פלשתים, ואף דרך המדבר, הרי מחורב לשעיר י"א יום) ייתכן שאין זו צידה לדרך ראויה. אבל למה לא התכוננו בני ישראל? משה עומד ומתריע כבר שנה וחצי כי הוא הולך להוציא את בני ישראל ממצרים. היכן היו כל האמהות היהודיות שתארוזנה מהר סנדוויצ'ים? עסוקות בקישוט תופים?

הביאור בזה, על-פי פנימיות העניינים, בדרך-אפשר:

ידוע כי יציאת מצרים הייתה בדרך של שבירה וביטול הקליפה, ולא בירורה. אף כי נאמר שעשו ישראל את מצרים כמצולה שאין בה דגים ודגן, אך מכל מקום בירור הקליפה לא היה בשלמות.

ולכן מצינו שהיו ישראל עסוקים בביזת הים עד שהיה משה צריך להסיעם בעל כרחם. כי ביציאתם ממצרים יצאו בלא צידה מספיקה לדרך, עדיין לא מוכנים כל צורכם לקראת המעמד הגדול והשינוי העצום שעתיד להתחולל - מעמד הר סיני והפיכתם לגוי קדוש, עם סגולה.

אם כן, מדוע יצאו? או ליתר דיוק: איך יצאו? בכוח מה הצליחו בני ישראל לעבור את מסע הטלטלות הארוך ובסופו של תהליך להפוך מאספסוף של עבדים, עוורים, פסחים וגידמים לממלכת כהנים? מהו שבחן של ישראל?

"האמינו והלכו". בכוחה של האמונה לעשות את הבלתי-אפשרי, לפרוץ את גבולות הטבע, ולהפוך את הלא-ייאמן להיסטוריה.

ולכן הצידה לדרך שעימה יצאו בני ישראל, היתה מצות, בצק שלא החמיץ. כי תפיחת החמץ מורה על היש ואילו המצה על הביטול והאמונה. וכידוע, שהמצה היא "נהמא דמהימנותא", לחם האמונה.

ודבר זה "מפורש", מבואר ומוסבר, ועל ידי זה בא לידי ביטוי, "בקבלה" - במה שקיבלנו וניתן לנו במתנה מאבותינו, האמונה שהיא ירושה לנו מאברהם, יצחק ויעקב.

ההוראה מכך ברורה: לעיתים ניצב יהודי בפני אתגר, ובאופן אובייקטיבי הוא אומר: "זה בלתי אפשרי, אני לא מסוגל לעשות את זה". והוא לא טועה, הוא אכן לא מסוגל. אבל כאשר הוא מאמין ובוטח בה' ית' הכל יכול, הרי מתגלה כי "קודש ישראל לה'", הכח האלוקי העצום הטמון בו - ומצליח.