למדנו בפרשה (כ, כג):
"וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו"
ופירש רש"י: "אשר לא תגלה ערותך - שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב (שמות כח מב) ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון. והרי דברים קל וחומר ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה".
ולכאו' דברי רש"י קשים, שהרי על-פי דבריו, שבלבישת המכנסיים מתבטל החשש והבעיה של גילוי ערוה, אם כן מדוע כתב הפסוק "לא תגלה ערותך עליו", ולא נאמר (כמו שאכן כתב רש"י) שזהו משום "מנהג בזיון"?
רש"י בסוף דבריו, לומד מקל-וחומר עד כמה יש להקפיד בכבוד הזולת, אך מוסיף "חבירך שהוא בדמות יוצרך", ולכאו' מפני מה נוגע כאן העובדה ש"בצלם אלוקים ברא את האדם"? ולמה לא הזכיר את מעלתו המיוחדת שהוא בן לאברהם, יצחק ויעקב, אלא המעלה שהוא בדמות יוצרו - מעלה הקיימת גם אצל נוכרים?
גם, כידוע שכל פרט בתורה הוא בדיוק, הרי שמכך שרש"י כרך את שני הפרטים בפירושו (הביאור בגילוי הערוה הקיים בעליית הכהנים במעלות על המזבח, והק"ו מהצורך להמנע מביזוי האבנים לביזוי חברו) משמע שיש קשר בין השניים. אם כן, מהו הקשר בין העובדה שהעליה למזבח במעלות אסורה, על אף שהכהן לבוש במכנסיים, לכך שיש להקפיד בכבוד חברך.
הביאור בזה בדרך-אפשר:
העליה אל המזבח, להקרבת הקרבן, מורה על התקרבות הנפש ועלייתה מעלה להדבק בשורשה, באלוקים חיים. ניתן לחשוב, כי העלייה אינה חייבת להיות קיצונית, קפיצת מדרגה של ממש. אפשר - כך יש מקום לחשוב - להסתפק בעלייה מדורגת ואיטית. כל דרגה במקומה עומדת, ולאחרי שגומרים לעלות לדרגה אחת, רק אז אפשר לעלות לדרגה הבאה, וכך הלאה.
אך התורה מורה לנו ומדריכה "לא תעלה במעלות על מזבחי", עליה מדורגת אינה הדרך האמיתית שתביא את האדם אל המזבח, הקרבה האמיתית לה'. הדרך האמיתית בכבש, מעלה אחת ארוכה, שמביאה את האדם מקצה אחד אל הקצה השני, ללא כל הפסק והבדל.
מדוע? "אשר לא תגלה ערותך", כאשר האדם עובד את ה' בהתאם לכליו הוא, הרי עלול להיווצר מצב שהוא יחוש כי "ערוותו", חסרונותיו ודרגתו מונעים ממנו להמשיך ולהתקדם.
על-פי ביאור זה יש ליישב מדוע לבישת המכנסיים אינה מבטלת את החשש של "תגלה ערוותך". המכנסיים - לבוש המעלים את החלקים המוצנעים שבאדם - מורה על ההנהגה באופן הראוי, תוך התגברות על היצר ותאוות איסור. אך כאשר יהודי עובד את ה' וחפץ להידבק בו, יש סברא לומר כי המכנסיים לבדם, הנהגתו בפועל אינם מספיקים לבטל את הביזיון ואי-שייכותו לעבודה זו. שהרי "קרוב לגלוי ערוה הוא".
על-פי זה מבואר הקשר של ב' הנקודות ברש"י זו לזו: ההוראה האמורה, כי אין להתפעל ממעמדו ומצבו הרוחני כעת, וכי בכל עת יש לשאוף לעלות מעלה-מעלה, ללא כל הפסקה ועצירת ביניים, היא המקור ונתינת הכח (מה"קל (כלומר רוחני ונעלה, לעומת -) וחומר") לעבודת האדם בינו לבין חבירו.
כאשר מדברים על הנהגה עם הזולת באופן של אהבת ישראל מוחלטת, תוך התעלמות ממציאותי העצמית וכל שאר העניינים המבוארים באריכות בתורת החסידות, לפעמים עולה מחשבה טורדנית: על מי אני עובד?
הרי את המציאות האמיתית, שהיש והמציאות שלי קיימים בכל התוקף, הכל יודעים. כל הדיבורים אודות אהבת ישראל ומסירות-נפש עבור יהודי שאפילו לא מכירים, ככלות הכל, הם דיבורים. בתוך-תוכי אני מרגיש את עצמי למציאות ואני לא מוכן לוותר על כך ולו כהוא זה.
על כך התשובה: "חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה", כשם שהקב"ה מכיר בכך ואף-על-פי-כן רוצה דווקא עבודה שכזו, כך גם כבוד חבירך - הקשור ודבוק בה' אחד, שהרי הוא בדמות יוצרו (ולכן הקב"ה מקפיד על בזיונו...), לכן אין לחשוש מאהבת ישראל "מזוייפת", כי אף היא בעצם ובעומק (אף שכרגע הוא איננו מורגש) אהבה אמיתית המושרשת בעצם הנפש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה