למדנו בפרשה (כג, ה):
"כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ"
ופירש רש"י: "עזב תעזב עמו - עזיבה זו לשון עזרה, וכן (דברים לב, לו) עצור ועזוב, וכן (נחמיה ג,ח) ויעזבו ירושלם עד החומה, מלאוה עפר לעזוב ולסייע את חוזק החומה. כיוצא בו (דברים ז, יז) כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגו', שמא תאמר כן, בתמיה, לא תירא מהם. ומדרשו, כך דרשו רבותינו: כי תראה וחדלת פעמים שאתה חדל ופעמים שאתה עוזר. הא כיצד, זקן ואינו לפי כבודו, וחדלת, או בהמת נכרי ומשאוי ישראל, וחדלת".
יש לבאר מפני מה מביא רש"י ב' פסוקים להוכיח ולבאר את פי' עזיבה שהוא ל' עזרה, ולא די לו באחד מהם. במיוחד, שרש"י איננו רק מביא - כדרכו - את ל' הפסוק, ותו לא, אלא מאריך לבאר משמעות הפסוקים. ולכאו' זו היא אריכות שאינה צריכה. וכן מה שהביא רש"י ראי' לפירושו גבי "לא תירא מהם", שלכאו' פירושו מוכח מל' הפסוק ולמה צריך להביא ראי' על זה?
הביאור בכל זה בדרך-אפשר, ע"פ פנימיות הענינים:
ידוע ביאור פסוק זה שביאר הבעש"ט "כי תראה חמור - חומריות הגוף, שהוא - שונאך, רובץ תחת משאו - שאינו רוצה לקיים את התורה והמצוות - וחדלת מעזוב לו - יש מקום לטעות כי עלינו לשבור ולבטש את חומריות הגוף, אך התורה איננה חפצה בכך, אלא - עזוב תעזוב עימו - עלינו לעבוד את ה' יחד עם חומריות הגוף".
אך מכיון שעבודה זו הינה קשה ביותר, היכן עובר הגבול והקו בין לעבוד עם הגוף ללעבוד עבור הגוף? כיצד ידע האדם האם מעשיו כעת הם חלק מבירור הגוף ותיקון חלקו בעולם, או שמא "רגליה (מל' רגילות והרגל) יורדות מוות", תאוות העולם?
לכך מביא רש"י ג' נקודות ופרטים: "עצור ועזוב" - יש להשתמש בכח השכל ובינתו, שהוא המושל על הלב והמעשים כולם. וכמו שפירש"י שם: "עוצר, הוא המושל העוצר בעם שלא ילכו מפוזרים בצאתם לצבא על האויב . . עזוב, מחוזק". היינו, שכאשר ישנו שליט ומושל על האדם, וכל מעשיו יכלכל במשפט השכל - הרי בכך ימנע מלטעות וליפול במלכודת הגוף.
אך בכך אין די, שהרי גם השכל עלול לנטות מדרך היושר והצדק, לכך נותן רש"י עצה נוספת: "ויעזבו ירושלם עד החומה, מלאוה עפר לעזוב ולסייע את חוזק החומה", ירושלים מל' יראה-שלם, יראת שמים. והדרך לחזק את חומתה ולבצרה הוא למלאותה עפר, המורה על ביטול, "ונפשי כעפר לכל תהיה", "ואנוכי עפר ואפר". כאשר מציאות האדם מלאה בעפר, שאינו מורגש למציאות ויש, הרי זה מסייע לבצר לחזק את חומת נפשו האלוקית שלא תיפול במלכודת היצר ותחבולותיו.
אך גם בכך אין די, שהרי פעמים הנסיונות בהם עומד האדם הינם קשים ביותר, "רבים הגוים האלה ממני", מאין הכח להתגבר ולהמשיך? על כך בא המענה "לא תירא מהם", יש להתאזר באמונה ובבטחון מלא, כי הקב"ה הוא הנותן כח לעשות חיל, להתגבר על היצר והבהמה ולרותמה למילוי רצונו ית'.
על כך מוסיף רש"י ואומר, כי "כך דרשו רבותינו", לפעמים יש סוג עבודה אחר, שבו אכן נדרשת עזיבת הגוף ויציאה מחומריותו, והוא "זקן ואינה לפי כבודו" - אצל תלמידי חכמים ישנה דרישה של התקדשות ופרישה, שאינה קיימת אצל שאר בני אדם. ועד"ז "בהמת נכרי ומשאוי ישראל", כאשר הבהמה היא באופן של נכרי - טמטום הלב והמוח, או רח"ל מי שחטא בעבירות - שאז ישנו ענין של "וחדלת מעזוב לו", ביטול הגוף והחומר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה