למדנו בפרשה (כג, כד):
"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה".
ופירש"י:
"ודם חללים ישתה - נתנבא שאין משה מת עד שיפיל מלכי מדין חללים ויהרג הוא עמהם, שנאמר ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב על חלליהם (יהושע יג כב)".
ולכאו' איך ראה רש"י דבר זה בפסוק, הן אמנם שהפסוק מדבר על כך ש"דם חללים ישתה", אך מנין לו (א) שמדובר דוקא על משה (ב) ושימות לאחר מכן (ג) ושבכללם ימות גם בלעם בן בעור?
ועוד יש להקשות: מדוע הוצרך רש"י להביא ראי' לכך שהרגו בני ישראל את בלעם בן בעור מיהושע, כאשר מפורש כן לקמן (מטות לא, ח) "ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם. . ואתבלעם בן בעור הרגו בחרב"! והפלא הכי גדול, שאיש ממפרשי רש"י לא העיר על כך!
אולי יש לבאר בזה:
"הדם הוא הנפש", החיות, ההתלהבות והתאוה נמצאים בדם האדם. כאשר נאמר "ודם חללים ישתה", כלומר שישנה העלאה ושימוש בדם החללים, מובן, שדבר זה מצריך כוח מיוחד ומעלה מיוחדת. בדרך כלל, כך מקובלנו, ג' קליפות הטמאות, ובכללם כל אומות העולם, ובפרט מי שאינם בטלים להשי"ת, אין להם תיקון - כי אם שבירה.
ואילו כאן נאמר שעתיד לשתות (כביכול, היינו תיקון והעלאה) את דם - החיות וההתלהבות - החללים.
ועל כך מבאר רש"י: "נתנבא שאין משה מת", וכידוע שבאמת "לא מת משה", "ומה להלן עומד ומשמש כו'", אך מהי "מיתתו" של משה? בכך שעתה "אשתכח יתיר מבחיוהי". פטירת הצדיק היא עליה לנשמתו ושלימות לה, שבעת הפטירה אז עולים ומתעלים כל עבודתו אשר עשה במשך ימי חייו. ועל כך אמר שמיתת משה תלויה ומושלמת בכך ש"יפיל מלכי מדין חללים", וכידוע ביאור אדמו"ר הרש"ב במאמרו הידוע, ד"ה החלצו תרנ"ט, על הקשר המיוחד בין משה - חכמה וביטול - למלחמת מדין - מדון ומריבה. וכאשר משה מבטל "חללים" את מלכי מדין, הרי בכך נשלמת עבודתו.
אולם לא די בכך, שהרי אין זה "דם חללים ישתה", זהו רק ביטול הקליפה אך לא העלאתה. ולכן ממשיך רש"י ואומר "ויהרג הוא עמהם". בלעם בן בעור, היודע דעת קונו, היה גדול בנבואה אף יותר ממשה, ובכך שנהרג על ידי בני ישראל - ומשה בפרט, הרי זה מחזק ומוסיף באמונת בני ישראל בה' ובמשה עבדו.
ולכן מביא דוקא את הפסוק דיהושע, ששם מודגש שמי שהרגוהו היו בני ישראל דוקא, כי זו היא המעלה והתועלת שנעשית מהריגתו, שלא רק שמתבטלת הקליפה - אלא "ודם חללים ישתה", העלאת והשלמת הניצוץ האלוקי הגנוז בתוכם ע"י ביטול הקליפה.
וכידוע הביאור היתכן שנקראת הפרשה על שמו של אדם רשע, שאין הפרשה נקראת על שם האיש הרשע עצמו אלא להיפך, על שם התועלת והמעלה היוצאת מכך לישראל, ואכ"מ (עי' לקו"ש חכ"ג ע' 166 ואילך, ושם אות ז).
זהו גם הקשר לתאריך בו אנו עומדים: בחג הגאולה דאדמו"ר הריי"צ וכן דאדמו"ר הזקן מצינו דבר פלא משותף: למרות שהגאולה עצמה היתה ביום מסוים (אצל אדמוהריי"צ - י"ב תמוז, אצל אדמוה"ז - י"ט כסלו) אולם אנו חוגגים יום נוסף בגלל סיבה צדדית, ומצד המנגד דווקא (אצל אדמוהריי"צ - י"ג בתמוז מפני חגא שלהם, ואצל אדמוה"ז - כ' כסלו, מפני עיכוב המנגד כידוע).
ענין זה של תוספת יום ומעלה מצד המנגד דוקא, כאשר נוסף בקדושה ובאלקות מצד ביטול המנגד, יותר מכפי התוספת הרגילה רק מצד הביטול כפי שהוא - ענין הריגת וביטול קליפת בלעם בן בעור, שהוא הוא גם המנבא על ביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
