משהו לשבת - פ' ויגש

לזכות גיסי, הרב יוסף וזוגתו אחותי מרת רחל פעסיא שיחיו קליין לרגל נישואיהם בשעטומ"צ מוצאי זאת חנוכה, אור לג' טבת ה'תשע"ד. שיהיה ביתם בנין עדי-עד, מואר באור התורה והחסידות מתוך רוב נחת, עושר ואושר.

למדנו בפרשה (מו, יט): "בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב יוֹסֵף וּבִנְיָמִן"

ופירש רש"י: "בני רחל אשת יעקב - ובכולן לא נאמר בהן אשת, אלא שהיתה עיקרו של בית".

ויש לדייק בלשון רש"י שכתב בלשון שלילה ("ובכולן לא נאמר כו'") ולא קיצר לומר סתם "נאמר בה אשת כו'".

בנוסף, כידוע שקביעות פרשיות התורה בשנה הינם בהשגחה פרטית. פרשה זו - ופסוק זה - נקבעו בשנה זו בשבוע דראש חודש טבת וסיום חג החנוכה. אם כן צריך לבאר הקשר והשייכות בין ב' ענינים אלו ופסוק זה בפרשה.

הביאור בזה בדרך אפשר:
כמבואר כבר כמה פעמים, ענינה של רחל ועבודתה הוא המעשה בפועל, הבאת הדברים מן הכח אל הפועל.

אך מעשה אינו יכול לבוא ללא מהות ותוכן, פעולה באה מרצון ומידה. ולכן רחל היא אשת יעקב, שמידתו מידת התפארת, הכוללת חסד וגבורה יחד, כללות המידות וגם שלימותם. ומזיווג שכזה נולד יוסף הצדיק ובנימין.

יוסף מסתכל על העולם בתמידות ומחפש לתקנו, להשלימו, לשכללו ולהעמידו בקרן אורה. יוסף מחפש את ה"בן אחר" ולהוסיפו ולצרפו, תרתי משמע.

זהו גם ענינו של חודש טבת, זהו החודש שבו הקור מצוי, היום הוא הקצר ביותר והלילה ארוך. זהו גם החודש שעליו נאמר ש"הגוף נהנה מן הגוף", מתגלית מעלתו של הגוף הגשמי שיש בו הנאה "מן הגוף", הנאה מעצם הגוף ומציאותו, והנאה המגיעה עד לעצמותו ית' כביכול.

ענין זה קשור גם עם חג החנוכה, שבו יש להדליק ולהאיר "על פתח ביתו מבחוץ", לא להסתפק בנר בתוך הבית אלא לפרסם הנס, ובאופן דמהדרין מן המהדרין, לחזור ולחזר אחרי כל ניצוצות הקדושה הטמונים ונעלמים בתוך העולם והגשמיות.

וזו היא ההוראה כי רחל היא עיקרו של הבית, יש לזכור את המעשה - ובסופו של דבר ה"בן אחר" הופך ל"בן ימין", קדושה וטהרה.

תמיד יש לזכור כי העיקר הוא המעשה, והתכלית הוא "לשבת", קיום העולם - שוב ולא רצוא בלבד. לכן נאמר הדבר בלשון שלילה, כי יש צורך לשלול טעות זו, של עזיבת העולם (שיש לה מקום גם על פי תורה וגם על פי שכל), פריחת הנשמה מן הגוף.

ההוראה מכך (בנוסף למובן מאליו) היא: ישראל קדושים הם, ובכוחם לקדש את עולמם. אין די לשהות בד' אמות של תורה והלכה, אלא לצאת לרחובה של עיר ולהאיר ולתקן עולם במלכות שד-י.

משהו לשבת - פ' מקץ וחנוכה

למדנו בפרשה (מג, יד):

"וְאֵ-ל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי"

ופירש רש"י: "שדי בנתינת רחמיו, וכדי [נוסח אחר: ובידו] היכולת (בידו) ליתן, יתן לכם רחמים, זהו פשוטו. ומדרשו מי שאמר לעולם די יאמר די לצרותי, שלא שקטתי מנעורי, צרת לבן, צרת עשו, צרת רחל, צרת דינה, צרת יוסף, צרת שמעון, צרת בנימין".

רש"י פירש כאן שני פירושים, ועל-פי הידוע שכל פירוש בפסוק שייך וקשור לפירוש האחר בפסוק [וכמובן מאליו מכך ששניהם קשורים לפסוק אחד], ובק"ו בן בנו של ק"ו מכל דבר שיהודי או רואה או שומע, שיש ללמוד מכך הוראה נצחית בעבודת ה', יש ללמוד מב' הפירושים ושייכותם זה לזה הוראה בעבודת ה'.

והוראה זו קשורה בוודאי ביחוד לחג החנוכה, שפ' מקץ חלה תמיד במהלכו, הרי שפרשה זו מעניקה כוחות וגם משלימה ומעלה את השבוע שחל בו החג.

שני הפירושים הוא על שמו של הקב"ה, ש-ד-י. בפירוש הא' מפרש רש"י שם זה במשמעות "די בנתינת רחמיו", והיינו שמספק לעולם כפי צרכיו והרי מתפלל עתה על צרכיו.

מה שאין כן הפירוש הב', רומז למה שנאמר בגמ' "בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקב"ה והעמידו".

וביאור מאמר חז"ל זה הוא ע"פ ביאור הרב המגיד, שהרי תכלית ירידת הנשמה לעולם היא לזכך את העולם ולתקן תיקונים, נמצא שככל שהעולם פחות מזוכך ויותר מגושם, יש להקב"ה כביכול יותר תענוג ונח"ר.

אם כן בשעה שנברא העולם היה הולך ומתרחב וכו', מכיון שנברא היש והחומר בכח האין-סוף, שמציאותו מעצמותו, הרי שחומריותו היא אין-סופית כביכול. לכן עד שאמר לו הקב"ה די, והיינו ששם ש-די מורה על גילוי אלקותו בעולם - היפך טבעו הגשמי והחומרי, היה הולך ומתרחב, וכמו שאמרו "שיתף מדה"ר".

שני הפכים אלו הרמוזים בשם ש-די, מצד אחד (לפי "פשוטו" - חיצוניות האור) סדר והנהגה טבעיים, ומאידך גיסא אור אלקי נעלה המבטל את גדרי הטבע, נמצאים גם במעשה חג החנוכה:

מצד אחד ניצחון המלחמה - שעליו נקבע החג מעיקרו - היה ניצחון גשמי על-ידי צבא גשמי ותכסיסי מלחמה. אך לכל ברור שניצחון המעטים על הרבים, גיבורים ביד חלשים, איננו טבעי לגמרי, ושנס גדול היה שם.

כך גם בהדלקת המנורה, מצד אחד ההדלקה נעשתה בשמן זית גשמי שנמסק מזיתים ולא ממעשה ניסים. אולם איש לא יטעה לחשוב שבעירת השמן במשך שמונה ימים הוא מעשה התואם את חוקי הטבע.

ובכך יפורשו דברי יעקב לבניו: הן ברור לי כי אין מעשה זה של כליאת שמעון ובקשת שליט מצרים להורדת בנימין אליו עוד מכשול בחיי, כל אחד ממאורעות חיי, אומר יעקב, הינו שלב ובירור בעולם.

כשם שהיה עם לבן, שעל ידי ירידתי אליו ומגוריי עמו יצאתי ואחד עשר שבטים עמי, "במקלי עברתי את הירדן . . הייתי לשני מחנות".

כשם שפגישתי עם עשיו הובילה לתחילת בירור חלקו של עשיו, בהבטחתי "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", שתקויים על ידי משיח, "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו". 

כשם שפטירת רחל וקבורתה בבית לחם הוא בכדי שתתפלל ותשא קולה בבכי על בניה בהולכם לגלות, והרי "יש שכר לפעולתך", על ידי זה ש"שבו בנים לגבולם".

כשם שמעשה דינה גרם ל"ויהי חתת אלוקים", תחילת כיבוש ארץ ישראל על ידי בני יעקב.

כשם שמעשה שצרת יוסף גרמה לכך ש"יש שבר במצרים . . ונחיה ולא נמות", קיום העולם כולו בשנות הרעב.

כשם שצרת שמעון גרמה לכך שעשו בני יעקב תשובה על מכירת יוסף, וקיבלו עליהם את הדין.

כך גם צרת בנימין איננה מציאות לכשעצמה, אלא ניסיון והרמה.

כשם שעמידת "מלכות יון הרשעה על עמך ישראל", הוא בכדי שיהיה לְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה", כדי להביא לגאולה שלימה.

וזה הקשר בין ב' הפירושים וההוראה מכך: כאשר זוכרים שגם כאשר נראה בחיצוניות המצב לגזירה ולצרה, הרי אחרי הכל תוכן הדברים הוא "נתינת רחמיו", ובוודאי "יתן לכם רחמים", הרי בכח זה עוברים את כל העלמות והסתרי הגלות, שגם בגלוי יראה הדבר ש"יאמר די לצרותי", בגאולה נצחית ואמיתית, בקרוב ממש.

משהו לשבת - פ' וישב

למדנו בפרשה (לט, ו):

"וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה"

ופירש"י "ויהי יוסף יפה תואר - כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, אמר הקב"ה אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את הדוב מיד".

והקושיות על כך מפורסמות:

מדוע נקט רש"י "מגרה בך את הדוב", ולא "משלח" וכיו"ב וכן חי' אחרת, וכבר נשתברו קולמוסים על כך.

עוד, משמע מלשון רש"י "כיון שראה עצמו מושל", שלא משל באמת, שאז היה נוקט בקיצור "כיון שמשל" וכיו"ב.

גם קשה, מדוע הביא רש"י ג' דוגמאות לכך שהיה יוסף יפה תואר ("אוכל, שותה ומסלסל בשערו"), ולא די באחת מהם.

 - עצם כך שרש"י הוזקק לפרש הטעם שיוסף היה יפה תואר, על אף שכבר נאמר גבי אמו, רחל, שהיתה "יפת תואר ויפת מראה", הוא כי כבר פירש רש"י שהיה זיו איקונין של יוסף דומה לשל אביו. ועוד, שמשמע מן המשך הפסוקים כי לא נהיה יפה תואר ויפה מראה עד שבא לבית פוטיפר, שהרי לא הוזכר ענין זה בו עד לסוף תיאור המעשה, והיה לפסוק להביא ענין זה מיד בתחילת הפרשה. אבל מכל-מקום קשה, מאי שנא תואר ממראה.

גם, מכך שכתב "אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך", ולא כתב גם "אוכל ושותה" (ובתנחומא הביאו!), משמע שגירוי הדוב הוא דווקא בקשר ושייכות לסלסול השיער ולא לשאר הפרטים, וזה אומר דרשני.

הביאור בזה:

ידוע ההבדל בין יוסף לשאר השבטים, שיוסף התעסק בגשמיות העולם והשבטים פרשו ממנו ועסקו ברעיית צאן. והטעם על כך, כי דרגתו של יוסף היתה נעלית משאר אחיו, ובעוד שלהם הפריעה הגשמיות לעבודתם הרוחנית, הרי יוסף יכל להתעסק עם העולם ובד-בבד לעבוד את הבורא ית' בשלימות.

יתירה מזו, גם עבודת השבטים כשהם מופרדים מן העולם היתה בדרגה נמוכה יותר ביחס לעבודתו של יוסף כפי שהתעסק בעולם.

אך כאן בפרשה זו מתברר עומק לפנים מן עומק בדבר זה: לא זו בלבד שהעולם לא הפריע ליוסף בעבודתו, אלא אדרבה – העולם סייע, רומם ואף השלים את עבודת יוסף. ובפשטות, שדווקא על ידי כך שירד למצרים הרי נתגלה לעין כל "כי ה' איתו", עד שגם פוטיפר המצרי ראה את יד ה'!

וגם ביוסף נתווספה שלימות – "יפה תואר ויפה מראה".

מוסבר בסה"ק, כי אף שאכן היה יעקב יפה תואר – והיה יופיו כיופיו של אדם הראשון – הרי יוסף היה יפה תואר ויפה מראה מצד אימו, רחל, דווקא. כי יופי (הן של "תואר" והן של "מראה"), נובע מן השלימות והתכללות הפרטים זה בזה. לכן, כל עוד שהיה יוסף ספון בבית אביו ולא השלים את מטרתו, לגלות אף במצרים, בערוות הארץ, כי "הוי' איתו", שידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו – ואתה מחיה את כולם, הרי יוסף יכול להיות יפה, ויכול להיות דומה לאבא שלו, שהוא גאר א גאנצע מיוחס, בנש"ק, אבל השלימות האמיתית של יוסף היא מצד רחל, לפעול בעולם בגשמיות, לצאת למצרים ולהסביר לגוי עובד עבודה זרה: "הבט, יש הקב"ה אחד!". ורק אז, אפשר לומר על יוסף "יפה תואר ויפה מראה".

ומשכך, "כיון שראה עצמו מושל", שיוסף גילה וראה בעצמו את הכוח והיכולת שהוא "מושל", שאין העולם מפריע לו ואדרבה – מסייע ומרומם, מה שלא ראה בעת שהיה בבית אביו יעקב. הרי מיד תבע יוסף מעצמו שלא די במעמדו ומצבו הקודם, אלא עליו להיות "יפה תואר ויפה מראה", בעסער און שיינער.

ולכן "התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו", עליו מעתה להתעסק בגשמיות העולם לא רק כפרט צדדי ושולי בעבודתו, אלא כחלק עיקרי בה.

ובזה גופא: "אכילה ושתיה" – בירור וזיכוך קליפת נוגה בבירור בדרך העלאה.

"מסלסל בשערו" – השערות הם בחי' הקליפות, והסלסול הוא ענין ההפרדה ושבירת הקליפות שזהו בירורם.

מכיון שהתחיל להתעסק בעבודה זו, אמר לו הקב"ה, אם כך, הרי למה לי להמתין עוד, "אני מגרה בך את הדוב מיד", להתעסק ולברר את חומריות העולם ולזככה, כי דוב מורה על חומר הגוף וגסותו. לכן נופל על זה לשון גירוי, כיון שהגוף נמצא אצל הכל בשווה, רק שבדרך-כלל, מחמת עבודתו וטבעו אין ניכר הגסות שבו, אך כשמתעורר הדוב...

ואמנם יוסף עמד בניסיון זה, לשבור חומר גופו וגסותו, ונהיה למושל על מלך מצרים, ובזכותו ובכוחו עלו ישראל ממצרים, יסוד ושורש לכל עבודת ישראל למשך כל הדורות.

ההוראה מכך:

עם ישראל נקרא על שם יוסף, כי בכוחו של כל אחד בכל זמן ועת, להתגבר על גסות וחומר גופו, ולגלות את מציאותו האמיתית כי הוא יוסף הצדיק ושלמצרים אין כל השפעה עליו ואדרבה – דווקא בכח אותם נסיונות, העלמות והסתרים מתגלה לעין כל – ובייחוד לעיניו שלו, "ראה עצמו" – שהוא מושל על יצרו ועל גופו ושאין להם מציאות אמיתית כלל, רק לסייע ולעלות הנפש על הגוף מעלה מעלה.

אך הכוח לזה הוא על ידי ש"ראה דמות דיוקנו של אביו" – ההתקשרות לנשיא הדור והביטול אליו, ללא כל פשרות ופלפולים. פשוט לציית, ואז אין כל הבדל מהו הניסיון והקושי, שהרי הולכים בכוחו של נשיא הדור וממילא אין מה שיוכל למנוע מיהודי למלא את עבודתו ובשלימות, להפיץ מעיינות החסידות חוצה.

 גוט יום טוב!

לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו.

משהו לשבת - פ' וישלח

למדנו בפרשה (לג, ז) "וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ"

ופירש רש"י "נגש יוסף ורחל - בכלן האמהות נגשות לפני הבנים, אבל ברחל יוסף נגש לפניה, אמר אמי יפת תואר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה, מכאן זכה יוסף לברכת (מט, כב) עלי עין".

ויש להקשות, למה חשש יוסף שיתלה עשיו עיניו באמו, שהרי שאף שהייתה יפת תואר, הרי אין מקום לומר שיתלה בה עיניו והרי היתה אשת איש! ואם תאמר, מכל מקום רשע הוא, הרי מוכח מדברי רש"י שאף אותו רשע חושש לאיסור זה 

[על אף שכתב רש"י (כו, לד) שכל ארבעים שנה היה עשו צד כו', הרי מכל מקום]
כתב (ל, כב) "שהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים, ואף עשו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים", הרי שדווקא אחר שיגרשנה רצה עשיו לקחתה, אבל כשהיתה נשואה לא עלתה על ליבו, ואם כן מדוע חשש יוסף כאן?

זאת ועוד, הרי כבר שמע עשיו הרשע אודותיה, ובטח שמע גם שהיא יפת מראה, ומה יועיל שרבוב קומתו של יוסף כנגדה, ומ"מ יתן עשיו עיניו בה. וליתר דיוק, מדוע נקט רש"י הלשון "יתלה בה עיניו", ולא לשון אחר?

עוד קשה, שהרי כשפירש רש"י על הפסוק "בן פורת יוסף גו' עלי עין", כתב "ויש מדרשי אגדה המתישבים על הלשון: בשעה שבא עשו לקראת יעקב, בכולן קדמו האמהות ללכת לפני בניהם להשתחוות, וברחל כתיב (לג ז) נגש יוסף ורחל וישתחוו. אמר יוסף רשע הזה עינו רמה, שמא יתן עינו באמי, יצא לפניה ושרבב קומתו לכסותה, והוא שברכו אביו בן פורת, הגדלת עצמך יוסף עלי עין של עשו, לפיכך זכית לגדולה".

הרי שכאן כתב רש"י שזהו מדרש אגדה (אף "שמתיישבים על הלשון"), ומדוע כאן כתבו בלי להעיר שזהו מדרש אגדה, ואם זהו פשוטו של מקרא כאן, מדוע אין זה פשוטו של מקרא גם שם?

הביאור בזה, בדא"פ:

כמו שכבר נתבאר באריכות בפעם העברה, הרי עניינה של רחל הוא עולם המעשה בפועל, ולכן עשו הרשע, בחי' היצר הרע יניקתו הימנה. וזהו שאמר שרחל "יפת תואר", וכידוע ההבדל בין "יפת תואר" ו"יפת מראה", שיופי המראה הוא על התכללות המידות כמו שבאים ויורדים להתלבש במלכות, עולם המעשה. ובמילים פשוטות: יופיה של רחל - שלימות המעשה - הוא כאשר בא לאחר עבודת ושלימות המידות והרגש.

ועל כך אמר יוסף הצדיק: כיון שאמי עניינה עבודת המעשה, ולא זאת בלבד, אלא בשלימות ותכלית העבודה, הרי שעשו הרשע יתלה בה עיניו, כידוע שיניקת הקליפות הוא מבחינת העיניים וההסתכלות [שלכן כאשר מסתמאים עיני החיצונים אין להם עוד יניקה, ואכ"מ]. ולכן הקפיד יוסף על הסתכלות עשיו בה דווקא.

כי בחי' יוסף, כידוע, היא בחי' היסוד, היינו ההכנה להשפעה אל זולתו, עוד קודם שיוצאת הימנו להיות בבחי' דיבור ומעשה. כמו שהאדם מחליט בעצמו אילו דברים הוא רוצה ומעוניין להשפיע ולשתף עם חבירו, הרי בכך גופא, עוד קודם שסידר את תוכן הדברים וסגנון ההשפעה, הוא קובע בעצמו חלוקה והגדרה בין מה ששייך להשפעה ולמסירה ומה שלמעלה מכך.

ולכן יוסף אמר "אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה", שעל ידי שספירת היסוד משפיעה השפעה נוספת (ובל' רש"י בפ' ויחי "שרבב קומתו"), הרי שגורם שלא תהא לעשיו יניקה מרגלי ספירת המלכות.

התורה כידוע היא מל' הוראה, בכל פרטיה ועניינה. גם עניין זה, ההמשכה היתירה מספירת היסוד למלכות על מנת למנוע את יניקת החיצונים ממנה, צריכה להורות הוראה נצחית ותמידית לכל אחד ואחת מישראל, בכל זמן ומקום.

מכיון שפרשת וישלח הינה גם הפרשה המברכת את י"ט כסלו, ראש השנה לחסידות, הרי שהוראה זו נותנת כח וחיות הקשורה במיוחד עם תורת החסידות.

עניין נוסף הקשור עם יוסף הצדיק מוסבר בקבלה, כי יוסף מורה על "צדיק עליון", נשיא הדור הנותן ומשפיע חיות באנשי הדור. ועל כך ההוראה הניתנת מפסוק זה: הדרך היחידה לוודא שחס-ושלום לעשו הרשע לא תהיה שייכות עם עבודת האדם לבוראו, שעבודתו תהיה שלימה, היא כאשר יוסף הצדיק, נשיא הדור עומד כנגדו ומעכבו. רק באמצעות התקשרות לראש בני ישראל שבדור, הרי עבודתו של יהודי היא תמה ושלימה, עד שניתן לומר כי היא "יפת מראה".

ועניין זה כידוע קשור עם י"ט כסלו, וכמסופר שאדה"ז יכל להשתחרר ממאסרו באם היה אומר שאינו קשור להבעש"ט הק', אך לא רצה להפרד מהתקשרותו בנשיא, וע"ז היתה המסירות נפש די"ט כסלו.

משהו לשבת - פ' ויצא

למדנו בפרשה (ל, כב-כד): 

" וַיִּזְכֹּר אֱלֹקים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹקים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ. וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹקים אֶת חֶרְפָּתִי. וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר".

ופירש רש"י: "ויזכר אלקים את רחל – זכר לה שמסרה סימניה לאחותה, ושהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב, לפי שאין לה בנים. ואף עשיו הרשע כך עלה בלבו כששמע שאין לה בנים. הוא שייסד הפייט האדמון כבט שלא חלה, צבה לקחתה לו – ונתבהלה".

ויש לדייק בדברי רש"י, שהביא כטעם לכך שזכר הקב"ה את רחל ב' טעמים, א' שמסרה סימניה לאחותה, ב' שהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו.

ולכאורה קשה למה בכלל יש צורך בטעם מיוחד לכך שנפקדה רחל, אחר שהתפללה ולמה שלא יקשיב הקב"ה לתפלתה של אותה צדקת ומשמע שאלמלא טעמים אלו שמסרה רחל את סימניה ללאה וחששה מפני כך שתעלה בגורלו של עשו, לא היה זוכרה. וזה פלא.

גם יש להבין מפני מה האריך רש"י להביא ש"אף עשיו הרשע כו'", ובייחוד ראייתו מדברי הפייטן, שלכאו' אין לכך כל צורך בפשוטו של מקרא, דמה נוגע כאן רצונו ותאוותו של עשו.

גם על מה שפירש רש"י על דברי הפסוק "אסף אלוקים את חרפתי", שכתב וז"ל: "חרפתי – שהייתי לחרפה שאני עקרה, והיו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע, ומדרש אגדה כו'". משמע שע"פ פשוטו של מקרא, חרפתה של רחל היתה מה שעתידה היתה לעלות בגורלו של עשו. ולכאו' יותר פשוט לפרש שחרפתה היא שהיתה עקרה ותו לא, ולמה הזכיר מה שעתיד עשו לשאתה?

גם יש לדייק, שבד"ה ויזכר כתב "שהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב . . ואף עשו הרשע כך עלה בליבו כו'", היינו שרק רחל ועשו חששו לכך במחשבתם, ואילו כאן כתב "היו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע", ומי הם האומרים שלא זכרם רש"י לעיל.

ובמה שכתב רש"י על הפסוק "יוסף ה' לי בן אחר", וז"ל "יודעת היתה בנבואה שאין יעקב עתיד להעמיד אלא שנים עשר שבטים, אמרה יהי רצון שאותו שהוא עתיד להעמיד יהא ממני, לכך לא נתפללה אלא על בן אחר". ויש לדייק, כיון שכבר ביאר רש"י לעיל (כט, לד) שהיו האמהות נביאות ושאין יעקב מוליד אלא י"ב שבטים, א"כ שוב אין צורך לחזור ולבאר גם כאן מפני מה לא התפללה רחל אלא על בן אחר נוסף ולא על יותר, ולמה חזר וביאר גם כן דבר זה?

הדבר יוסבר בדרך-אפשר:

מאחר ששמע ה' אל לאה שהייתה רוצה להרבות שבטים – כמו שכתב רש"י לעיל (פ' יז) "שהיתה מתאוה ומחזרת להרבות שבטים" - היתה צריכה ללדת ליעקב את כל שאר השבטים הנותרים. ובכדי שתשוב רחל ותזכה שתלד אף היא ליעקב, היתה צריכה לזכות מיוחדת.

ובזה גופא פירט רש"י ב' טעמים, כנגד שתי הזכויות של לאה, כנגד מה שהיתה לאה שנואה בעיני יעקב - "שהיתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשו שמא יגרשנה יעקב", וכנגד מה שהיתה לאה מתאווה להעמיד שבטים הרבה –"שמסרה סימניה לאחותה" (שהרי לא היה מועיל מאומה אם לא היתה לאה נישאת ליעקב, נמצא שרצון לאה וזכות זו שייכת אף לרחל).

ועפ"ז מובן למה האריך רש"י לבאר דעת ורצונו של עשו הרשע, שהרי אם לא היה בחששה של רחל כלום, נמצא שאין זכות זו שווה לגמרי לזכותה של לאה, שהרי לאה אכן היתה שנואה בעיני יעקב, ולא חפץ לשאתה, ועד כדי כך שאמר ללבן "למה רימתני". אם כן, צריך שיהיה בחשש זה של רחל מציאות אמיתית וממשית ולא רק חשש בעלמא.

והביא מדברי הפייטן שפחד רחל החל רק אחרי שרצה עשו לקחתה לו לאשה, נמצא שאכן יש בכך טעם וסיבה כנגד סיבתה של לאה.

ובזה מיושב היטב למה לא פירש רש"י שחרפת רחל היא עצם זה שהיתה עקרה, כיוון שמאחר שללאה זכות מיוחדת שתזכה בלידת כל שאר השבטים, אין בכך חרפה (שנאמר שלא זכתה רחל וכדו'), שהרי ללאה זכות מיוחדת שאין לרחל. ולכן ביאר באופן הא' שחרפת רחל הוא שלא ישאנה עשו.

ועפ"ז מיושב למה שינה רש"י ואמר ש"היו אומרים", שאם היה הדבר רק בליבו של עשו ובלב רחל הרי אין כאן חרפה, ולכן הוצרך לומר דווקא כאן שהיה בדיבור ובפרסום, שהיו אומרים שעשו רוצה לישא אותה לו לאשה, ולכן יש כאן חרפה. משא"כ לעיל, שמדבר מצד זכות וצערה של רחל, הרי די בכך שחששה רחל ונצטערה, ואין צורך שדבר זה יבוא לדיבור.

ובזה גם מיושב היטב למה הוצרך רש"י לחזור ולומר בשנית שהיו האמהות יודעות שי"ב שבטים נולדים ליעקב, ולא הסתפק במה שכבר כתב זאת לעיל. דשם מיירי בסדר הלידה קודם שזכתה לאה שתלד עוד מפני זכות זו שהיתה מחזרת להרבות שבטים, אם כן יש מקום לומר שנבואה זו די"ב שבטים היינו קודם הזכות, ועכשיו אפשר יותר, לכך חזר רש"י וביאר דמ"מ היתה יודעת בנבואה שאין יעקב מוליד יותר מי"ב שבטים, ולכן לא ביקשה אלא בן אחר נוסף.

התורה היא הוראה בחיי האדם, ומהי ההוראה מכך שזכתה רחל לבן, יוסף הצדיק, בזכות ב' הטעמים – מסירת הסימנים לאחותה ושהיה עשו רוצה לישאנה?

יש לומר בדא"פ:

בכל דבר קדושה רוצים הקליפות שתהיה להם מכך יניקת שפע וחיות. בכל מדריגה מנסים הקליפות למצוא אחיזה ושייכות שעל ידי כך יוכלו לקבל חיות.

רחל – עיקרו של בית – מורה על עבודת המעשה בפועל, ולפעמים כאשר אין ילדים – תוצאות מוחשיות והשפעה בעולם ממעשי האדם ועבודתו – מנסים הקליפות להחליש את החיות וההתלהבות שיש במעשה בפועל. "בין כה וכה אין מכך תועלת, ומה הטעם שעליך להמשיך ולהתאמץ?", טוען היצר.

הרי מטענה זו גופא, מן הניסיון והחשש כי רח"ל היצה"ר יוכל לקחת ולהשתלט על כח המעשה – נולד יוסף, תוספת אור, חיות וכח בעבודת ה', עד ש"יוסף ה' (דוקא, הוספה בכח הבורא ית') לי בן אחר", שגם האחר, יהפוך לבן, וחזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם.

משהו לשבת - פ' תולדות

למדנו בפרשה (כו, יג): "וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד".
ופירש"י: "כי גדל מאד - שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך".

כמה שאלות יש בדברי הפסוק ובפירוש רש"י שעליו:

מה נשתנה בפעם זו שקרא הכתוב ליצחק אבינו "האיש", ולא בשמו כבכל הפרשה?

הפסוק גם חוזר שלש פעמים ואומר "ויגדל . . וגדל . . גדל", ומהם שלשת ה'גדילות' הללו שבהם התגדל יצחק? ובייחוד, שהיה לו לרש"י לבאר ענין זה בפירושו. אך לכאורה אין בפירושו כל רמז ותשובה לכך.

רש"י שפירש שגדולתו של יצחק, הביא דוגמא ש"זבל פרדותיו של יצחק [היה רב ובעל ערך רב יותר, ולכן העדיפו אותו] ולא כספו וזהבו של אבימלך".

[והטעם על-פי פשט שנקט "פרדותיו" ולא "צאנו" וכדומה, כי רבותא נקט, כיון שפרדות הם עקרות, ואם כן אין לו כי אם מעט לפי מה שצריך למשא וכדו', ובכל זאת אף זבל פרדותיו היה רב. וזה פשוט].

ויש לדייק למה נקט "כספו וזהבו" בסדר זה, ולא להיפך, שהזהב קודם לכסף, שהרי לרבותא נקט ואם כן היה לו לנקוט קודם זהב היקר יותר.

ויש לבאר בדא"פ:

בארבעת תוארי המין האנושי התואר איש מורה על מעלת המידות והלב. ואם כן הפסוק אומר כי יצחק בהתיישבותו בגרר הלך וגדל בבחינת המידות, באופן של הליכה - עליה מדרגה לדרגה, עד לבחי' "מאוד", עד בלי גבול.

ועל כך הסביר רש"י ונתן לכך דוגמא:

"זבל" - מל' זבול ומשכן, כלומר העיסוק ב-

"פרדותיו" - הדברים בהם כביכול הוא נפרד מאלקות, העיסוק בגשמיות ובעולם המעשה, היה נעלה יותר וגרם להנאה - "של יצחק", אף יותר מ-

"כספו" - בחי' האהבה (כמו "נכסוף נכספתי")

"וזהבו" - בחי' היראה (כמו הזהב שהוא אדום, המראה על בחי' הגבורות)

"של אבימלך" - כשעוסק בעניני התורה והמצוה, עניניו של הקב"ה ("אבי מלך").

הייתכן? איך אפשר לומר כי גדול העסק בעניני העולם ובגשמיות אף יותר מאהבה ויראה שיש לאדם בעת קיום התורה והמצוות?

אך זה מבואר ע"פ הפתגם שהיה שגור בפי תלמידי הרב המגיד: "אהוב יהודי והשי"ת יאהב אותך; עשה טובה ליהודי והשי"ת ייטיב עמך; קרב יהודי והשי"ת יקרב אותך".

כשבא אדמו"ר הזקן הוסיף וחידש, כי כל זה הוא רק בגוף, שהגוף יהיה זך ונקי, אך צריך שתהיה גם עבודת הנשמה, והעמידם בקרן אורה.

נמצא, שהכח להתקרב לה' נמצא כאשר עוסקים בזיכוך העולם, תיקון הגוף וההתעסקות עם הנפרד, אז ישנה אהבה אמיתית - הקב"ה יאהב אותך. וכידוע החקירה איזו מב' אהבות גדולה יותר, אהבת ישראל או אהבת ה', והמענה כי גדולה היא אהבת ישראל.

הדבר קשור עם הפטרת השבת, "מחר חודש", בה נאמר "ונפקדת כי יפקד מושבך", היינו שדווקא על ידי ה"יפקד מושבך", החסרון וההעדר - ההתעסקות בחומר, הירידה לעניני העולם, הרי אז "נפקדת".

משהו לשבת - פ' חיי שרה

 למדנו בפרשה (כז, סה): "ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדוני, ותקח הצעיף ותתכס".

ופירש"י: "ותתכס – לשון ותתפעל, כמו ותקבר, ותשבר".

בפשטות דברי רש"י הם ביאור דקדוקי, ותו לא. אולם, דברי רש"י כידוע הם בתכלית הדיוק, ואם כן גם בביאוריו כגון אלה יש לדייק.

ולכאורה, מהו הקושי הדקדוקי שבצורת "ותתכס", וכי איך היה לו לפסוק לומר? גם, מפני מה הביא רש"י ב' דוגמאות (אלו), ולא הסתפק בצורת הבניין "תתפעל"? בנוסף לכך ב' דוגמאות אינם כלל בתבנית תתפעל, אלא נפעל.

הביאור בזה, ובהקדים קושיא פשוטה אך חזקה ("א קלאץ קשיא") שלא מצאתי עדיין שעמדו עליה (ואף זו קושיא לכשעצמה):

רבקה הייתה צדקת ובוודאי הקפידה על קלה כבחמורה, וכשם שיצחק קיים את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, הרי גם רבקה בוודאי הקפידה על כל הדינים וההלכות. והנה, ידוע שאליעזר נעשה שליח לקידושי רבקה, והנזם והטבעות שנתן אליעזר לרבקה ניתנו לה בתורת קידושין. נמצא אם כן, שבעת הליכתה לארץ ישראל היתה רבקה כבר מקודשת ליצחק.

[ולא מיבעי לדעות שהיה אליעזר שליח לנישואין ממש, ולא רק לקידושין. ועוד לקמן בזה, אי"ה].

והנה, מדוע כל הדרך עד שראתה רבקה את יצחק לא התכסתה רבקה בצעיף? וממה נפשך, אם חלים עליה גדרי הצניעות וכיסוי הראש, הרי כבר בעת קידושיה היה עליה להתכסות ואם לאו – מה יום מיומיים?

[ואין לתרץ שכיסוי הראש היה ללא קשר ושייכות להיותה נשואה ולא מדיני צניעות וכיסוי ראש, כי אם בושה בעלמא, שראתה שאינה ראויה להיות לו לאשה – כמו שביארו כמה מפרשים – כי אם כן היה לה להתכסות מיד אחרי שראתה את יצחק, מפני יראת הכבוד ולא רק אחרי ששמעה שזהו בעלה לעתיד, ויל"ע.

ובאמת יש לתרץ קושיא זו ע"פ מה שאנו נוהגים כיום שאין האשה מכסה ראשה עד למחרת יום החתונה (וכמו שהאריך בטעם הדבר בגליון העו"ב תתכט ר.י.י.ה, יעו"ש מתק דבריו, הלכה למעשה), וא"כ כל זמן שלא הכניסה יצחק לביתו הייתה פטורה מכיסוי ראש.

אולם, עדיין קשה כנ"ל למה כיסתה ראשה רק אחר ששמעה שיצחק הוא בעלה.]

אלא בהכרח שבעת שראתה רבקה את יצחק אז נהייתה לאשת איש גמורה ורק אז התחייבה בכיסוי ראש, ולכן מיד "ותתכס".

והטעם לכך, כי קודם מתן תורה היו הנישואין תלויים בכך ש"רצו הוא והיא" (ואף שגם כיום צריך הסכמת האישה, אבל זהו רק תנאי בקידושין ולא פעולת הקידושין, ודוק). ולכן גם כשקידש אליעזר את רבקה כשליח לאברהם לא נתקדשה בקידושין גמורים עד שלא ראתה את יצחק, שהרי לא גמרה דעתה ורצתה אף היא שתתקדש ותתחייב בכל דיני התורה כאשת יצחק.

ובזה מיושבת הקושיא הידועה איך קידש יצחק את רבקה קודם שראה, והרי אמרו חז"ל שאסור לקדש אישה קודם שיראנה. אך עפ"ז מיושב היטב, שהרי לא נתקדשה רבקה עד שראתה היא, ובזה לא שייך דין הגמ' שצריך שדווקא יראה הוא, שהרי קודם מ"ת מה לי הוא מה לי היא. ודוק.

[ועפ"ז יש ליישב מה שהקשו איך קידש אליעזר כשליח אברהם ליצחק, אף שהיה יצחק כבר גדול, וכן איך עשה את אליעזר שליח אף שהיה עבד, כיון שמ"מ גדר הקידושין היה בתורת קידושין דב"נ ולא דאחר מ"ת, נמצא שהיה יכול לקדש כשליח אף לאחר, וכן שהיה יכול להיות עבד שליח].

ועתה מובן מה הוקשה לרש"י: מדוע נקט הפסוק דווקא לשון סבילה (פסיבית) ולא פעילה, שלכאו' הרי פעולת כיסוי הראש היא פעולה נפרדת מלקיחת הצעיף ולא תוצאה ישירה שלה, שבכהאי גוונא מתאים לשון סבילה. אך ע"פ האמור לעיל מובן, שהכיסוי הוא תוצאה ישירה של ראיית יצחק וההבנה כי הוא בעלה, וממילא סיום ושלימות הנישואין.

אך רש"י רצה ללמד הוראה ומוסר – דברים מופלאים ויינה של תורה שברש"י – מאופן סיום ושלימות הנישואין הראשונים שבתורה, המורים על כללות עבודת ישראל לתיקון העולם והשראת השכינה בעולם. מכך שדווקא רבקה היא זו שסיימה את מעשה הנישואין, יש בכך הוראה גדולה ועידוד לעם ישראל, הנרמזים ב"ותקבר" וב"ותשבר".

"ותקבר" – הוא מדברי הפסוק (בראשית לה, ח) המדבר אודות מיתת דבורה מינקת רבקה. מיתתה של דבורה נראה בשטחיות כמאורע שלילי ועצוב. אולם רש"י שם מגלה לנו (מדברי ר' משה הדרשן) כי רבקה חשבה שעשו איננו שונא עוד ליעקב, וכי יעקב יכול לשוב לביתו. לפיכך שלחה את מיניקתה, שתלך ותבשר לו ליעקב שביכולתו לחזור לביתו. עשה ה' שמתה דבורה בדרכה, וכך נמנע מיעקב חזרה מוקדמת לביתו. אם כן, במילא זו, נרמז כי אף הדברים והמאורעות העצובים כביכול, מיתתה של דבורה אינם אלא (בהעלם) התחלה של דבר גדול הרבה יותר – לידתו של העם היהודי כולו והעמדת י"ב שבטי ישראל.

"ותשבר" – אף פסוק זה מדבר על מיתתו של עלי, לאחר ששמע כי ארון האלוקים נשבה בקרב הפלשתים. בהמשך מספר הנביא כי כלתו של עלי, כרעה ללדת וכששמעה כי מת חמיה ובעלה קראה לבן הנולד "איכבוד", כלומר גלה הכבוד מישראל. אולם סיומו של הסיפור הוא כי שביית הארון גרם לקידוש ה' שלא היה כמותו מעולם, ובסופו של תהליך – בניית בית המקדש והשראת השכינה בישראל באופן נצחי וקבוע. כלומר, שבירת מפרקתו היתה גם שבירת המגבלות והכלים של תקופת עלי, ותחילת תקופת שמואל.

כך גם הכיסוי בצעיף של רבקה אינו רק "כיסוי", אלא להיפך, שלימות הנישואין ותחילת דבר נעלה הרבה יותר – הבית היהודי. כך גם בחיינו שלנו, הכיסוי והעלם אינו כיסוי לכשעצמו, הוא שלב ועליית מדריגה, ניסיון מלשון נס והרמה לבנות לו ית' בית נצחי בעולם הגשמי.