למדנו בפרשה (כז, סה): "ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדוני, ותקח הצעיף ותתכס".
ופירש"י: "ותתכס – לשון ותתפעל, כמו ותקבר, ותשבר".
בפשטות דברי רש"י הם ביאור דקדוקי, ותו לא. אולם, דברי רש"י כידוע הם בתכלית הדיוק, ואם כן גם בביאוריו כגון אלה יש לדייק.
ולכאורה, מהו הקושי הדקדוקי שבצורת "ותתכס", וכי איך היה לו לפסוק לומר? גם, מפני מה הביא רש"י ב' דוגמאות (אלו), ולא הסתפק בצורת הבניין "תתפעל"? בנוסף לכך ב' דוגמאות אינם כלל בתבנית תתפעל, אלא נפעל.
הביאור בזה, ובהקדים קושיא פשוטה אך חזקה ("א קלאץ קשיא") שלא מצאתי עדיין שעמדו עליה (ואף זו קושיא לכשעצמה):
רבקה הייתה צדקת ובוודאי הקפידה על קלה כבחמורה, וכשם שיצחק קיים את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, הרי גם רבקה בוודאי הקפידה על כל הדינים וההלכות. והנה, ידוע שאליעזר נעשה שליח לקידושי רבקה, והנזם והטבעות שנתן אליעזר לרבקה ניתנו לה בתורת קידושין. נמצא אם כן, שבעת הליכתה לארץ ישראל היתה רבקה כבר מקודשת ליצחק.
[ולא מיבעי לדעות שהיה אליעזר שליח לנישואין ממש, ולא רק לקידושין. ועוד לקמן בזה, אי"ה].
והנה, מדוע כל הדרך עד שראתה רבקה את יצחק לא התכסתה רבקה בצעיף? וממה נפשך, אם חלים עליה גדרי הצניעות וכיסוי הראש, הרי כבר בעת קידושיה היה עליה להתכסות ואם לאו – מה יום מיומיים?
[ואין לתרץ שכיסוי הראש היה ללא קשר ושייכות להיותה נשואה ולא מדיני צניעות וכיסוי ראש, כי אם בושה בעלמא, שראתה שאינה ראויה להיות לו לאשה – כמו שביארו כמה מפרשים – כי אם כן היה לה להתכסות מיד אחרי שראתה את יצחק, מפני יראת הכבוד ולא רק אחרי ששמעה שזהו בעלה לעתיד, ויל"ע.
ובאמת יש לתרץ קושיא זו ע"פ מה שאנו נוהגים כיום שאין האשה מכסה ראשה עד למחרת יום החתונה (וכמו שהאריך בטעם הדבר בגליון העו"ב תתכט ר.י.י.ה, יעו"ש מתק דבריו, הלכה למעשה), וא"כ כל זמן שלא הכניסה יצחק לביתו הייתה פטורה מכיסוי ראש.
אולם, עדיין קשה כנ"ל למה כיסתה ראשה רק אחר ששמעה שיצחק הוא בעלה.]
אלא בהכרח שבעת שראתה רבקה את יצחק אז נהייתה לאשת איש גמורה ורק אז התחייבה בכיסוי ראש, ולכן מיד "ותתכס".
והטעם לכך, כי קודם מתן תורה היו הנישואין תלויים בכך ש"רצו הוא והיא" (ואף שגם כיום צריך הסכמת האישה, אבל זהו רק תנאי בקידושין ולא פעולת הקידושין, ודוק). ולכן גם כשקידש אליעזר את רבקה כשליח לאברהם לא נתקדשה בקידושין גמורים עד שלא ראתה את יצחק, שהרי לא גמרה דעתה ורצתה אף היא שתתקדש ותתחייב בכל דיני התורה כאשת יצחק.
ובזה מיושבת הקושיא הידועה איך קידש יצחק את רבקה קודם שראה, והרי אמרו חז"ל שאסור לקדש אישה קודם שיראנה. אך עפ"ז מיושב היטב, שהרי לא נתקדשה רבקה עד שראתה היא, ובזה לא שייך דין הגמ' שצריך שדווקא יראה הוא, שהרי קודם מ"ת מה לי הוא מה לי היא. ודוק.
[ועפ"ז יש ליישב מה שהקשו איך קידש אליעזר כשליח אברהם ליצחק, אף שהיה יצחק כבר גדול, וכן איך עשה את אליעזר שליח אף שהיה עבד, כיון שמ"מ גדר הקידושין היה בתורת קידושין דב"נ ולא דאחר מ"ת, נמצא שהיה יכול לקדש כשליח אף לאחר, וכן שהיה יכול להיות עבד שליח].
ועתה מובן מה הוקשה לרש"י: מדוע נקט הפסוק דווקא לשון סבילה (פסיבית) ולא פעילה, שלכאו' הרי פעולת כיסוי הראש היא פעולה נפרדת מלקיחת הצעיף ולא תוצאה ישירה שלה, שבכהאי גוונא מתאים לשון סבילה. אך ע"פ האמור לעיל מובן, שהכיסוי הוא תוצאה ישירה של ראיית יצחק וההבנה כי הוא בעלה, וממילא סיום ושלימות הנישואין.
אך רש"י רצה ללמד הוראה ומוסר – דברים מופלאים ויינה של תורה שברש"י – מאופן סיום ושלימות הנישואין הראשונים שבתורה, המורים על כללות עבודת ישראל לתיקון העולם והשראת השכינה בעולם. מכך שדווקא רבקה היא זו שסיימה את מעשה הנישואין, יש בכך הוראה גדולה ועידוד לעם ישראל, הנרמזים ב"ותקבר" וב"ותשבר".
"ותקבר" – הוא מדברי הפסוק (בראשית לה, ח) המדבר אודות מיתת דבורה מינקת רבקה. מיתתה של דבורה נראה בשטחיות כמאורע שלילי ועצוב. אולם רש"י שם מגלה לנו (מדברי ר' משה הדרשן) כי רבקה חשבה שעשו איננו שונא עוד ליעקב, וכי יעקב יכול לשוב לביתו. לפיכך שלחה את מיניקתה, שתלך ותבשר לו ליעקב שביכולתו לחזור לביתו. עשה ה' שמתה דבורה בדרכה, וכך נמנע מיעקב חזרה מוקדמת לביתו. אם כן, במילא זו, נרמז כי אף הדברים והמאורעות העצובים כביכול, מיתתה של דבורה אינם אלא (בהעלם) התחלה של דבר גדול הרבה יותר – לידתו של העם היהודי כולו והעמדת י"ב שבטי ישראל.
"ותשבר" – אף פסוק זה מדבר על מיתתו של עלי, לאחר ששמע כי ארון האלוקים נשבה בקרב הפלשתים. בהמשך מספר הנביא כי כלתו של עלי, כרעה ללדת וכששמעה כי מת חמיה ובעלה קראה לבן הנולד "איכבוד", כלומר גלה הכבוד מישראל. אולם סיומו של הסיפור הוא כי שביית הארון גרם לקידוש ה' שלא היה כמותו מעולם, ובסופו של תהליך – בניית בית המקדש והשראת השכינה בישראל באופן נצחי וקבוע. כלומר, שבירת מפרקתו היתה גם שבירת המגבלות והכלים של תקופת עלי, ותחילת תקופת שמואל.
כך גם הכיסוי בצעיף של רבקה אינו רק "כיסוי", אלא להיפך, שלימות הנישואין ותחילת דבר נעלה הרבה יותר – הבית היהודי. כך גם בחיינו שלנו, הכיסוי והעלם אינו כיסוי לכשעצמו, הוא שלב ועליית מדריגה, ניסיון מלשון נס והרמה לבנות לו ית' בית נצחי בעולם הגשמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה