למדנו בפרשה (כא, ו):
"וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱ־לֹקים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי".
ופירש רש"י:
"יצחק לי – ישמח עלי. ומדרש אגדה הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום, הרבה תפלות נענו עמה, ורב שחוק היה בעולם".
יש לדייק: מקורו של רש"י הוא ממד"ר (פנ"ג) ושם הל' "בשעה שנפקדה אמנו שרה הרבה עקרות נפקדו עמה הרבה חרשים נתפקחו הרבה סומים נפתחו הרבה שוטים נשתפו". היינו שרש"י כלל ג' סוגי החולים (חרשים, סומים, שוטים - ובפס"ר פמ"ב "סומא, פסח, אילם", ובפסיקתא דר"כ פכ"ב "חירש, סומא, אילם, שוטה") בגדר אחד, והוסיף על המובא במדרש "הרבה תפלות נענו עמה, ורב שחוק בעולם". וצריך ביאור מפני מה שינה.
הביאור בזה בדרך אפשר יוסבר, ובהקדים:
ההבדל (בכללות) בין אברהם ליצחק, כידוע, הוא שמידתו של אברהם היתה מידת החסד, ואילו עבודתו של יצחק היתה בקו הגבורה.
קו הגבורה אין פירושו ח"ו רע ומניעת השפע, ואדרבה, על ירידת הגשם [גשם בגימ' גרליק] נאמר שהם יורדים בגבורה, וכידוע גודל מעלת יום הגשמים. אם כן, אין תוכן מידת הגבורה מניעת השפע אלא שפע היורד באופן של גבורה.
בתורה מסופר על עבודתו של יצחק בימי חייו - חפירת הבארות. בשונה מאביו, על יצחק לא מסופר שהיה מכניס אורחים (על אף שכמובן שנהג במידה טובה ומצווה זו), אלא עבודתו הייתה באופן אחר: הוא חפר באר. כאשר הבאר חפורה ומלאה מים, הרי אין כל צורך להכניס אורחים, שהרי יש אוכל לאכול ומים לשתות אף לעוברים ושבים. החסרון הוא, שבכדי לשאוב מים מן הבאר - יש להתאמץ...
ובמילים פשוטות: מידת החסד עניינה השפעה לזולת ללא כל הבט על עבודתו, ואילו מידת הגבורה דורשת ומשפיעה רק על פי עבודת הזולת, וללא עבודה הרי אין כל השפעה.
על-פי זה מבואר ג' הלשונות שכתב רש"י:
"הרבה עקרות נפקדו" – הלידה, כידוע, היא מכוח האין-סוף. באופן טבעי הרי היה על המין האנושי (כמו שאר המינים) להשתנות ולהעלם, אולם קיומם הוא מצד רצון הבורא המתגלה בבריאה. כך או כך, הלידה היא גילוי אלקותו ית' בבריאה. אולם גילוי זה שייך לעניינו של יצחק. הלידה היא דווקא על ידי ט' חודשי עיבור באופן טבעי וגשמי, כלומר שהגילוי בא אך ורק על ידי עבודה מלמטה, וללא עיבור כדבעי הרי גם הוולד איננו בריא.
"הרבה חולים נתרפאו בו ביום" – למעלה מכך, בעוד שהעיבור כאמור איננו בעצם דבר טבעי, הרי שרפואת החולה היא על-דרך הטבע, שהרי "רוב חולים לחיים". נמצא שרפואת החולים היתה כביכול בכוחם ועל-ידם, והנס שנעשה על ידי לידת יצחק היה רק נתינת הכח ושלימות הרפואה הנעשית בדרך הטבע.
[ומה שבמדרש חילקו בג' (או בד') סוגי חולים – חרש, סומא ושוטה, הרי זהו כיון שבכל אחד מהם חידוש לגבי חבירו – החרש אין בו דעת, הסומא חשוב כמת והשוטה אין לו דעה לגמרי (יותר אפילו מחרש – שו"ע או"ח סי' רסו ס"ד)].
"הרבה תפילות נענו עימה" – כאן עבודתו של האדם היא לגמרי בכוחות עצמו, שהרי אין בכוחו אלא להתפלל ועניית התפילה נתונה לחלוטין בידי שמים.
נמצא שג' הישועות על ידי לידת יצחק היו ע"פ תוכן עבודתו של יצחק,
[ואולי יש לקשר עם המבואר שבלידת בן יחיד, הרי שייך ענין הירושה כבר בחייו, כמבואר גבי נשיאות אדמוהריי"צ ביחס לאביו, אדמוהרש"ב, ואכ"מ].
כיון שהישועה לכל העולם, היא כתוצאה וכהמשך לנס לידתו של יצחק עצמו, ואם כן בוודאי שהיו אף הם בקו ובסגנונו שלו.
ענין זה קשור קשר ישיר עם המבואר בהפטרה (ע"פ תורת החסידות), בה מסופר על צעקת הנשמה אל ה', "עבדך אישי מת", אין לי עוד חיות בעבודת ה', האש שלי כבתה. לכאורה התשובה צריכה להיות בסגנון ובתוכן של "וזרקתי עליכם מים טהורים", או משהו כזה.
אבל לא, הקב"ה משיב לנשמה: "מה יש לך בבית?" ואת ה"אסוך שמן" צריך להפוך ל"א סך שמן", עד ל"ואת תחיי בנותר" עד תחיית המתים – כמסופר בהפטרה, וכמובן בפנימיות הענינים, העלאת הניצוצות ותיקון העולם – כפשוטו, בגאולה שלימה.
