למדנו בפרשה (טו, יח):
"בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת"
ופירש רש"י:
"לזרעך נתתי: אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה. הנהר הגדול נהר פרת: לפי שהוא דבוק לארץ ישראל קוראהו גדול, אף על פי שהוא מאוחר בארבעה נהרות היוצאים מעדן, שנאמר והנהר הרביעי הוא פרת, משל הדיוט, עבד מלך מלך, הדבק לשחוור וישתחוו לך".
וכמה דיוקים וקושיות בדברי רש"י:
לכל לראש, כידוע שבתורה כל דבר הוא בדיוק ובהשגחה פרטית, צריך ביאור מהו הקשר בין שני הפרטים שביאר רש"י בפסוק – העובדה שאמירתו של הקב"ה היא כמעשה, ושארץ ישראל כבר ניתנה לאברהם ולזרעו בעת ברית בין הבתרים, לבין כך שעל-ידי סמיכותו של נהר פרת לארץ ישראל הפך הוא לנהר חשוב?
בנוסף, מדוע הוצרך רש"י להביא "משל הדיוט" בכדי להסביר את העובדה שמפני סמיכותו של נהר פרת לארץ ישראל נחשב כ"נהר הגדול"? קושיא זו מתחזקת בכך שרש"י לא מסתפק במשל אחד כי אם מביא שניים! ואם כן צריך ביאור מהו הצורך בשני המשלים ולא די באחד מהם.
ועל כולנה: מקור דברי רש"י הוא מגמ' בשבועות, ושם הנוסח שונה: "עד הנהר הגדול נהר פרת, שמעון בן טרפון אומר קרב לגבי דהינא ואידהן (אם נגעת במשוח בשמן תהא גם משוח בנגיעתו – רש"י), דבי רבי ישמעאל תנא עבד מלך כמלך", ואילו רש"י השמיט משל זה של המשוח בשמן, ובמקומו הביא משל זה של "הדבק לשחוור וישתחוו לך", שאין לו מקור בש"ס. ואילו לא די בכך, הרי שבפרשת דברים (א, ו) הביא שוב ביאור זה, אך שם הביא אף משל זה של המשוח בשמן, וזה פלא!
הביאור בכל זה, בדרך אפשר:
ידוע הכלל שאף הקב"ה מקיים את מצוותיו (וכמו שהקשו בכמה מקומות ממה שכביכול לא הקפיד הקב"ה על קיום איזה מצוה או דין, ואכ"מ). והנה ע"פ דין תורה הרי אף למאן דאמר "מקנים דבר שלא בא לעולם", הרי ודאי שאין מקנים למי שלא בא לעולם. והנה נתינת הארץ היתה לזרעו של אברהם, אך באותה העת לא היה יצחק עדיין בעולם (גם לא עובר, שבכה"ג אם הוכר שייך נתינת מתנה). וא"כ אף אם נאמר שבכוח ה' להקנות קניינים בדיבור בעלמא, הרי קשה למי הקנה?
וע"ז מבאר רש"י: "אמירתו של הקב"ה כאילו עשויה", לא רק שבאמירה מקנה ה' את החפץ, אלא כיון שלפניו ית' היה הוה ויהיה כאחד, הרי כשאמר לפניו ית' כבר קיימים ישראל כולם וכבר נקנתה להם הארץ.
על-פי-זה מיושבת קושיא נוספת: אף אם נאמר שבכוח ה' להקנות את ארץ ישראל למי שאינו בעולם, הרי חשיבות נהר פרת היא מצד היותו גבול ארץ ישראל ודבוק לו, וא"כ איך יתכן שעוד קודם שבאו ישראל לארץ (ורק נקנתה להם) כבר יש לו חשיבות. הן אמת, כשיבואו לארץ, הרי יקבל חשיבות כהיותו סימן וגבול לארץ ישראל. אך עתה, בהיות הארץ שוממה מהי חשיבותו?
אך על פי הנ"ל מיושב, כיון שהקנאת הארץ היתה באופן שכבר עשוי וגמור המעשה וישראל כבר באדמתם, הרי שחשיבות הנהר התחילה מיד.
אך כדי לבאר זאת גופא, הייתכן שעל דבר שכזה, מציאות רוחנית שאין לה אחיזה בגשמיות, ולא עוד שבגשמיות המציאות היא להפך – שנהר פרת הוא הקטן שבכל הנהרות – יקבל נהר חשיבותו, מביא רש"י ב' משלים, ומשלי הדיוט דווקא. היינו משלים המובנים בשכל גשמי ופשוט ולאו דווקא ע"פ שכל ומציאות של תורה.
ב' המשלים הם:
"עבד מלך מלך" – מציאות העבד היא מציאות בזויה, ארורה וחסרת חשיבות. עם זאת, עבד המלך – למרות חוסר חשיבותו ומציאותו בפועל כאדם נחות ושפל – חשוב הוא בעיני הבריות עד למלך. הרי שגם ההדיוטות מבינים שפעמים אין להסתכל על המציאות בפועל, כי אם על התוכן הרוחני הקיים מעבר לכך, גם כשזהו בסתירה למציאות בפועל.
"הדבק לשחוור וישתחוו לך" – פעולת ההשתחוואה, ביטול, מורה שהמשתחווה מכיר במעלת האיש אליו הוא משתחווה. לעבד המלך אין משתחווים, כיון שאחרי הכל הוא עדיין עבד נחות ושפל. אבל כאשר דבקים בשחוור, בשר, הרי שדבר זה פועל שחשיבות השר חודרת למציאות הדבק בו, עד שמשתחווים גם לו. ולכן נמצא שחשיבותו של נהר פרת הופכת לחשיבות עצמית החודרת בו, עד שניתן לקרוא לו "הנהר הגדול", בעצם, לא רק מצד סמיכותו לארץ ישראל.
[להעיר, שבהשגח"פ היום הוא ז' מרחשון היום שבו מתחילים לומר ולבקש אודות הגשמים – כידוע מעלת יום הגשמים אף יותר מיום מתן תורה ותחיית המתים – מכיון שביום זה מגיע אחרון שבישראל לנהר פרת...]
נמצא שכל אחד מב' המשלים מבאר ומסביר טעם אחר לחשיבותו של נהר פרת גם בזמן שישראל אינם על אדמתם.
אך המשל הג', "קרב לגבי דהינא ואידהן", הרי מורה שמציאות השמן – החשיבות, המשיחה המורה על גדולה – כבר קיימת, ועד שאותו שמן עצמו עובר ומגיע גם להנוגע במשוח. דבר שבעת נתינת הארץ לאברהם עוד לא היה. משא"כ בחומש דברים, לאחרי התחלת כיבוש הארץ (ארץ סיחון ועוג, ובמיוחד) – שילוח המרגלים שהלכו "לאורכה ולרחבה", הרי שייך כבר לומר שמציאות החשיבות וכבר קיימת, ולכן גם נהר פרת הפך לחשוב. ודוק.
מכיון שהתורה היא הוראה לכל יהודי בכל זמן, הרי שגם מענין זה יש ללמוד הוראה:
נאמר כי נהר פרת "אין קולו הולך", אולם פירותיו פרים ורבים. נהר פרת מורה על הנפש הטבעית, ששורשה בישראל בקליפת נוגה (הקליפה הרביעית – כנגד נהר פרת, הנהר הרביעי, כידוע המבואר בקבלה) שאין קולה הולך, מצד טבעה איננה נמשכת לאלוקות. אולם בכוחה להוציא פירות רבים – "רב תבואות בכח שור". אך העבודה להפוך ולקרב את הנפש הטבעית היא מלחמה גדולה ועצומה, ונראה שאין בכוח האדם לנצחה.
אומרת התורה, לא ולא! "הנהר הגדול", הכיצד? "עבד מלך – מלך", כאשר יהודי זוכר כי הוא עבדו של מלך, הקב"ה, הרי שגם הוא בכוחו להיות "מלך", למלוך ולמשול על נפשו הטבעית ולרותמה לקדושה.
אך אין זה מספיק, ועל יהודי להדבק לשחוור, להתקשר לנשיא הדור, ועל ידי זה "וישתחוו לך", בכוחו להכניע את כל המניעות והעיכובים, וארץ עשר עממין (כולל חב"ד) תינתן לעם ישראל, ואמירתו של הקב"ה כבר עשויה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה