בפרשת האזינו מצינו דבר פלא בפירוש רש"י, שכמותו לא מצינו בכל התורה:
לאחר שלימד ופירש רש"יאת כל הפרשה כולה, חוזר ואומר על הפסוק (לב, מג): "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" - "בפנים אחרים היא נדרשת בספרי, ונחלקו בה ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה דורש כולה כנגד ישראל, ור' נחמיה דורש כולה כנגד אומות העולם".
וחוזר רש"י ומבאר כיצד ביאר ר' יהודה וכיצד ביאר ר' נחמיה בכל פסוק ופסוק בפרשה.
לכאורה, מכיון שרש"י כבר ביאר באופן אחד - המשולב מב' השיטות יחד - בלא להביא שיטה שניה בכל פעם, כפי שנוהג כאשר שני הפירושים שקולים או שבכל אחד מהפירושים יתרון על הפירוש האחר, מוכח שלשיטתו הפירוש שהביא הוא-הוא פשוטו של מקרא.
אם כן, מדוע חוזר רש"י ומביא בפרוטרוט את כל מחלוקת ר"י ור"נ?!
הדבר יובן בהקדם שאלה כללית אודות שירת האזינו:
תוכנה של שירת האזינו הוא תוכחה ואזהרה לישראל על העתיד להתרחש באם ח"ו ישמרו את חוקי התורה, ואת התלאות הרבות שיעברו עליהם בזמן גלותם.
אם כן, איך מתאים שדברי תוכחה אלו יאמרו בסגנון ובצורה של שירה? שירה נאמרת מתוך שמחה, הרחבת הלב ומנוחת הנפש. כיצד ייתכן לשיר כאשר מתוארים כל תלאות וייסורי הגלות המרה?
[בדיחה מפורסמת, על אותו ילד השב בסוף שנת הלימודים וגליון הציונים בידיו. מתבונן האב בגליון, ועיניו חשכות: גמרא - בלתי מספיק, תורה - בלתי מספיק, סדר והתנהגות - בלתי מספיק, וכן הלאה והלאה, לבסוף מופיעה: "שירה - מצויין". או אז קיבל הילד סטירה מצלצלת מאביו. "מדוע, אבא?", שאל הילד הבוכה, "אבל הרי קיבלתי מצויין!", הסביר האבא: "כל כך גרוע אתה בלימודים - ואתה עוד שר?..."]
שאלה דומה אפשר לשאול לגבי הפטרת הפרשה (בשנים שאינה חלה בעשרת ימי תשובה), שאף היא שירה:
שירת דוד עוסקת כל-כולה בתלאות ובייסורים שעברו על דוד, אם כן, מדוע הוא שר? אך התשובה היא ברורה: לאחר כל הייסורים והתלאות, ובכל זאת דוד עודנו חי כדי לספר אודותם, הרי בוודאי ובוודאי שהשירה היא ראויה, וכמו שמסיים "וּמוֹצִיאִי מֵאֹיְבָי, וּמִקָּמַי תְּרוֹמְמֵנִי, מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי. עַל-כֵּן אוֹדְךָ ה' בַּגּוֹיִם, וּלְשִׁמְךָ, אֲזַמֵּר".
כך גם שירת האזינו, אף שכולה תלאות וייסורים, הרי מכיון שאנו בטוחים ויודעים בוודאות מה הוא סופו של התהליך - "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו" - הגאולה האמיתית והשלימה, הרי שאף על תלאות אלו אנו אומרים שירה.
עפ"ז מובן היטב למה חוזר ומבאר רש"י את כל הפרשה לפי שיטת ר"י ור"נ, אף שהם אינם ע"פ פירוש הפשט, אותו פירש לאורך הפרשה:
בין ר' יהודה ור' נחמיה קיימת מחלוקת יסודית ושיטתית. כיצד יש ללמוד כל דבר, האם העיקר היא הכוונה הכללית או הפירוש הפרטני שבכל פרט (אף שהכוונה הכללית איננה מתאימה בהכרח לפירוש הפרטני). ר' יהודה - מל' הודיה וביטול, מבטל את הפרטים לשם הענין הכללי, ואילו ר' נחמיה - לשון נחמה ופיוס, משתדל להתאים לכל פרט ופרט את הפירוש הפשוט, אף אם אין הדבר מתאים לכללות הביאור.
בין כך וכך, אף שאין הפירוש מתאים ע"ד הפשט, שני האופנים מוסיפים הסברה בשני הכיוונים - הנחמה העתידית וריבוי התלאות שיהיו בזמן הגלות, ושני הפרטים, אף שאינם בהכרח מתאימים לפשוטו של מקרא, מכיון שהם נותנים טעם והסברה להיותה של השירה - שירה, יש מן הטעם להביאם בסיום כל דברי השירה, בכדי להסביר את מהות היות פרשה זו שירה.
ענין זה קשור בקשר בל יינתק להיותה של שבת זו - שבת "תשובה": עניינה של תשובה - ושל שבת תשובה בעיקר - היא תשובה בעצם, תשובה עילאה. לא רק תשובה על חטאים, עבודת התשובה בכל השנה, אלא בעיקר תשובה מל' "תשוב ה'", השבת והחזרת הנשמה האלוקית והעלאתה למעלה יחד עם כל ניצוצות הקדושה ובירור העולם ע"י ירידתה למטה.
ירידת הנשמה למטה משולה לגלות, גלות קשה ומרה, אך עם זאת טעם ירידת הנשמה ברור: "ירידה לצורך עלייה", ודבר זה מעורר שמחה, מכיון שעל אף כל היסורים והתלאות, הרי בסופו של דבר אומרים שירה על כך, "אודך ה' כי אנפת בי".
וההוראה מכך ברורה: כאשר מגיעה שבת תשובה, לאחר שכבר ברור לנו שנכתבנו ונחתמנו לשנה טובה ומתוקה, עלינו להיות בשמחה על הזכות הגדולה שזוכים אנו לגרום נחת רוח לאבינו שבשמים, בירידת הנשמה למטה וקיום התורה והמצוות בהתלבשותה בגוף גשמי, מתוך הרחבה בגשמיות וממילא ברוחניות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה