עניינו של החג הסוכות, כפי שהדבר מתבטא בשם שקראו לו אנשי כנסת-הגדולה, הוא "זמן שמחתנו". החג כולו חדור בעניין השמחה, כל פרט שבו.
[אחד מהטעמים לשמחה זו, כי חג הסוכות מבטא ומדגיש את ענין האחדות בעם ישראל: "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת", כמו גם ענין ד' המינים שכל אחד מהם מייצג חלק אחר בעם ישראל. משכך, הרי ממילא מתעוררת השמחה למעלה, כידוע שאין שמחה גדולה יותר לאב מלראות כיצד כל ילדיו חיים יחד בשלום ובאחווה, וכפי שהדברים למעלה - כך הם גם למטה].
לכן, למרבה הפלא, בקריאת התורה של חג הסוכות (ויקרא כב, לב) אנו קוראים:
"וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י ה' מְקַדִּשְׁכֶֽם"ומפרש על כך רש"י:
"ולא תחללו: לעבור על דברי מזידין. ממשמע שנאמר ולא תחללו, מה תלמוד לומר ונקדשתי, מסור עצמך וקדש שמי. יכול ביחיד, תלמוד לומר בתוך בני ישראל, וכשהוא מוסר עצמו, ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס, שנאמר (דניאל ג יח) והן לא, ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין וגו', מציל ולא מציל, ידיע להוא לך וגו'".
מדוע הוצרך רש"י לבאר כי "ונקדשתי בתוך בני ישראל" הוא על ידי מסירות נפש, ודווקא שלא על-מנת שיתרחש עמו נס? האם קידוש ה' הוא רק על ידי מיתה?
יתירה מזו, כשיהודי רח"ל נהרג בגלל קיום המצוות והיותו יהודי, אע"פ שיש בכך פרט של קידוש ה', הרי יש בכך גם חילול ה', וכל' הפסוק (תהלים עט, י) "למה יאמרו הגוים איה אלקיהם". אם כן, על-פי פשוטו של מקרא ראוי היה לפרש את הפסוק בקידוש ה' שלא על ידי מיתה רח"ל.
ועל כולנה, כאמור, מהי שייכות פסוק זה ופירושו לענינו של חג הסוכות - "זמן שמחתנו"?
הביאור בזה, בדרך אפשר, הוא:
על מסירות נפש ניתן להסתכל בשני אופנים, שלמרות הדמיון ביניהם ההבדל ביניהם הוא שמים וארץ. יש מי שיאמר: מכיון שהתורה ציותה אותנו להיהרג ולא לעבוד ח"ו עבודה זרה (לדוגמא), הרי באם רח"ל יגיע מצב שכזה הדורש מסירות נפש, הרי ע"פ תורה עלי למות ובלא לעבוד עבודה זרה, ובכך לקדש שם שמים. יוצא שמסירות הנפש איננה עניין כללי, אלא פרט באיסור עבודה זרה, שבגללה מסר היהודי את נפשו. וכן הלאה בשאר ג' המצוות, או אף בכל מצווה ומצווה בשעת השמד.
האופן השני הוא שישנה מצווה נפרדת מאיסור עבודה זרה או מכל מצווה אחרת: מצוות מסירות נפש וקידוש ה'. אין כל קשר לאיסור אותו נדרש ה"י היהודי לעבור, ואין זה פרט במצווה אחרת, אלא מצווה בפני עצמה, שעליו למסור את נפשו ולקדש שם שמים ברבים כשידרש ממנו לעשות זאת.
ההבדל בין שני האפשרויות הוא מן הקצה אל הקצה: מהי מטרת מסירות הנפש? לפי האופן הראשון, הרי שבעצם המטרה היא לא לעבור את העבירה, עד כדי כך שכדאי וצריך למות בשביל כך. אם כן, אין למיתה מטרה בפני עצמה - וקידוש ה' הנפעל ממסירות נפשו של היהודי הוא רק תוצאה ופעולה נוספת - ואדרבה, באם ייעשה לו נס והקב"ה יצילו, מה טוב.
אך לפי הפירוש השני, הרי המטרה היא למות על קידוש ה', לקדש את שמו ית' על ידי כך שמראה במוחש ובגלוי כי ישראל דבקים בה' אלוקיהם עד כדי מסירת חייהם הגשמיים ממש. באם ייתרחש נס ולא ימסור את נפשו, הרי שהוא, היהודי, בסופו של דבר, לא קיים את מצוות קידוש ה'.
ולכן, מכך שחזרה התורה ואמרה "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל", הרי שלא די בכך ששם שמים לא יתחלל, אלא שישנה מצווה נפרדת - "ונקדשתי", למסור את הנפש.
ואף כי יש בפעולה זו גם מימד של היפך קידוש ה', הרי אין זה מתפקידו של היהודי לחשב חשבונות שמים. כך ציוונו ה', למסור את הנפש ללא כל חשבון, למעלה מגדרי העולם - וכך גם נעשה.
מסירות נפש זו היא היא המסירות נפש האמיתית, שאינה נובעת מתועלת כל שהיא ומפעולה היוצאת מכח מסירות נפש זו, ולכן היא גם הגורמת את השמחה האמיתית - ללא כל גבולות.
ב"ה בדורנו אין כל צורך למסור את הנפש בפועל, אבל את הכח שנותנת התורה לצאת מהגבלות הגוף ולמסור את הנפש (מלשון "אם יש את נפשך", הרצון) לה' באופן מושלם ומוחלט - יש גם יש. ושמחה פורצת כל גדר, "לכתחילה אריבער" עד לשמחה השלמה והאמיתית - שמחת הגאולה האחרונה שאין אחריה עוד גלות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה