למדנו בפרשה (ט, ב):
"וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ"
ופירש רש"י: "וחתכם. ואימתכם, כמו תראו חתת (איוב ו, כא). ואגדה, לשון חיות, שכל זמן שתינוק בן יומו חי, אין אתה צריך לשומרו מן העכברים, עוג מלך הבשן מת, צריך לשומרו מן העכברים, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה, אימתי יהיה מוראכם על החיות כל זמן שאתם חיים".
צריך להבין, מדוע הוצרך רש"י להביא את דברי האגדה, על אף שתוכן וסגנון פירושו הוא "פשוטו של מקרא"?
גם, מדוע מביא רש"י דוגמא זו של "תינוק בן יומו . . עוג מלך הבשן", ולא סתם "חי . . מת", ומה מבואר יותר בכך שמביא ב' דוגמאות קיצוניות, והרי נקודת הדבר שרק כאשר חי אין בע"ח אוכלים אותו מובנת גם במקרה רגיל?
הביאור בזה, בדא"פ ובהקדים מאמר חז"ל אחר:
בשעה שנגמל יצחק אבינו עשה אברהם אבינו משתה גדולה "עוג וכל גדולים עמו היו שם, אמרו לעוג: לא היית אומר אברהם פרדה עקרה ואינו מוליד, אמר להם עכשיו מתנתו מה היא, לא שפופה, אין יהיב אנא אצבעי עלי' אנא פחיש לי'. אמר לי' הקב"ה מה אתה מבזה על מתנתו, חייך שאת רואה אלף אלפים ורבי רבבות יוצאים מבני בניו, ואין סופו של אותו האיש ליפול אלא בידו, שנאמר ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי וגו'".
כלומר שעוג זלזל ביצחק בהיותו קטן ואמר שבכוחו להרגו ועל כך השיב הקב"ה כי סופו למות בידי בני-בניו.
תוכן הדברים ברוחניות הוא:
עוג מלך הבשן, הגדול שבאנשים, שלימות הכח בגשמיות, טען שאמנם לאברהם נולד בן, אך מכיון שזו היא "מתנתו", מתנה מלמעלה ללא אחיזה בגשמיות, הרי שבסופו של דבר עתידה הגשמיות לגבור על הרוחניות, שאין לה מציאות אמיתית ואחיזה בגשמיות. על כך ענה לו הקב"ה, כי עתיד הוא לראות את ריבוי צאצאי יצחק ("אלף אלפים"), ועד שיגברו אף על חייו שלו.
ובמילים פשוטות: גם החיים הגשמיים כפשוטו תלויים וקשורים עם הקשר הרוחני של ישראל עם הקב"ה. באמצעות קשר זה "אתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים (כפשוטו) היום".
ולכן עוג מלך הבשן בסופו של דבר, אין לו קיום אמיתי – מת –, מה שאין כן אותו "תינוק בן יומו", יצחק אבינו, הרי הוא חי.
העכבר איננו טורף, אולם מצוי אצל אוכלין ו"סורם רע", כיון שמזיקין גם מה שאין להם בזה הנאה. גם מצינו שנאמר שהחתול האוכל עכברים אינו מכיר את קונו, ועפ"ז ק"ו בן בנו של ק"ו שהעכברים אינם מכירים בקונם.
העכבר מסמל את הרשעים והנסיונות הקשים הגוברים בזמן הגלות, היצר הרע והשאור בעיסה המפריע לעבודת ה'.
אולם כל זמן, אפילו אם זהו תינוק בן יומו, אם הוא "חי", אין העכברים מושלין בו, אלא להיפך "אימתו מוטלת על הבריות". מה שאין כן עוג מלך הבשן ושאר הקליפות והסט"א, הרי סופם שאין להם קיום נצחי, אבל עם ישראל "חיים כולכם היום".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה