למדנו בפרשה (לז, א):
"וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ"
"וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ"
ופירש רש"י: "ויעש בצלאל - לפי שנתן נפשו על המלאכה יותר משאר חכמים, נקראת על שמו".
רש"י לא פירש מהי אותה "נתינת נפש" שהיתה בבצלאל, אך בגמרא (ברכות נה, ב) מסופר:
א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה "לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים", הלך משה והפך ואמר לו: "עשה ארון וכלים ומשכן", אמר לו: "משה רבינו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן? כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב''ה עשה משכן ארון וכלים", אמר לו "שמא בצל א-ל היית וידעת?
דברי חז"ל הללו קשים עד מאוד, מדוע הפך משה את סדר הציווי ואמר לבצלאל קודם ארון וכלים ולבסוף משכן? ועוד, וכי משה לא הבין את ההגיון ש"כלים שאני עושה להיכן אכניסם"?
הביאור בזה ע"פ המבואר בתורת החסידות ובדרך אפשר:
עבודתו של משה בכללות היא בחינת התורה, שלכן נקרא משה בתואר "רבינו", כי עיקר תוכנו ומעלתו היא - התורה. ייחודיותה של התורה בכך שחודרת לתוכו של האדם, שלא כמצוות הנשארות כאור מקיף לאדם, הרי התורה מתאחדת ומתייחדת עם האדם הלומדה.
ומן אור פנימי זה נמשך גם לבחינות כלליות יותר שבאדם, וע"ד מה שאמרו "המאור שבה מחזירו למוטב", ו"אם פגע בך מנוול זה - משכהו לבית המדרש".
אך בצלאל, שהיה אומן ואיש מעשה, אצלו היה הדבר בדיוק להפך. הבחינה הכללית חדרה ופעלה גם בכוחות הפרטיים שבו, וכמרומז בלשון הכתוב (שמות לא, ב ואילך) "ראה קראתי בשם (אור המקיף) בצלאל בן אורי . . ואמלא אותו רוח אלוקים, בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה", היינו שמבחינת אור המקיף והכללי חדר בו שיהיה בו שלימות ("אמלא אותו") גם בכוחות הפרטיים.
לכן, כשציווה הקב"ה את משה לומר לבצלאל את סדר עבודת והכנת המשכן, הרי על אף שאמר ה' למשה בסדר זה, שהמשכן קודם לכלים ולארון, הרי שמשה הפך זאת, שהארון קודם. כיון שע"פ סדר עבודתו של משה, הרי הארון (המורה על התורה, כידוע) הוא הראשון והתחלת העבודה, ומשם ממשיכים הלאה, עד שגם המשכן כולו (היינו היריעות, המקיפות וסובבות מלמעלה) נבנה.
אך בצלאל אמר לו: משה רבינו, אכן אצלך זהו סדר העבודה, אך "מנהגו של עולם", כשם שבעת בריאת העולם, הרי אף שתכלית בריאת העולם היא "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", ואם כן מן הדין שהארץ תיברא ראשונה, מכל מקום הרי בעת בריאת העולם נבראו השמים קודם, כמו שאומר הפסוק "בראשית ברא אלוקים את השמים (ואחר-כך) ואת הארץ".
והטעם לזה, "כלים שאני עושה היכן אכניסם", כלומר שבלא בחינת המקיף, המגן ושומר שלא חלילה יפגמו המעשים מצד ההעלם העולם, הרי שהכלים שעושה האדם אינם באים לידי שלימות.
ועל כך אמר לו משה, "שמא בצל א-ל היית וידעת?", אכן זהו כוונת הקב"ה, המתאימה לעבודת בני ישראל לפי דרגתם.
על פי ביאור זה יש להמתיק בדברי רש"י שכתב "לפי שנתן נפשו על המלאכה", היות שענין זה שבצלאל עבד ועשה את המשכן לפי אופן נפשו, בולט במיוחד דווקא במעשה הארון ודווקא בפרשת ויקהל, בה נאמר מעשה הארון אחרון. היות שנתן בצלאל נפשו, בחי' הנפש - התחתונה שבבחי' הנשמה, על המלאכה, שתיעשה בהתאם לבחינה זו ודרגתה. דווקא זה גרם שיהיה זאת "יותר משאר חכמים", מי שעבודתו באה מבחי' החכמה שבנפש, זכה שגם הארון הברית, המורה על התורה - תקרא על שמו, בחי' המקיף שבו.
ההוראה מאריכות הדברים היא:
בעם ישראל מצינו סוגים שונים של יהודים, ישנם כאלה שעבודתם היא בדומה לעבודת משה רבינו, עניינם הוא לימוד התורה. יהודים שכאלה אל להם להתעסק בבניין המשכן עצמו (וכידוע שמשה היה היחידי שלא בנה את המשכן בעצמו, ורק לימד והורה לישראל מה לעשות). ישנם יהודים, לעומת זאת, שעבודתם היא בדוגמת עבודת בצלאל, בעלי מלאכה ובעלי עסק, העוסקים בחומריות להופכו למשכן לה'.
דווקא בכוחם של אלה, לגלות את הדרך האמיתית להשרות שכינה, על ידי גילוי הכוחות המקיפים שבהם, ועל ידם לפעול, בעצמם ובסובבים אותם, להפוך את ה"עצי שטים", מל' שטות, ל"ארון הברית", בו שורה השכינה בפועל ובגלוי.
