למדנו בפרשה (כב, כב):
"וְעָשִׂיתָ עַל הַחֹשֶׁן שַׁרְשֹׁת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר".
ופירש רש"י: "שרשת - לשון שרשי אילן המאחיזין לאילן להאחז ולהתקע בארץ, אף אלו יהיו מאחיזין לחשן, שבהם יהיה תלוי באפוד, והן שתי שרשרות האמורות למעלה (פסוק יד) בענין המשבצות. ואף שרשרות פתר מנחם בן סרוק לשון שרשים, ואמר שהרי"ש יתירה, כמו מ"ם שבשלשום, ומ"ם שבריקם. ואיני רואה את דבריו, אלא שרשרת בלשון עברית, כשלשלת בלשון משנה".
מדוע רש"י המתין בשלילת פירושו של מנחם בן סרוק עד לפסוק זה, ולא דחאו מיד על אתר? אמנם שם כתב רש"י מיד "שלשלאות", שבכך שולל את פירוש בן סרוק, שאין זה מלשון שורשים, אך מדוע לא האריך בכך שם.
עוד, בן סרוק הביא ראיה לדבריו שמצינו כן בלשון הקודש, שנכפלת האות ואף הביא רש"י ראיות אלו. אך רש"י כלל איננו מביא ראיה נגדית, ורק כתב "ואיני רואה את דבריו"!
בייחוד קשה סיום דברי רש"י "אלא שרשרת בלשון עברית, כשלשלת בלשון משנה". וכי איזו ראיה היא זו? בכך שבלשון חכמים מצינו מילה דומה, הרי שאי אפשר לומר ששורש מילת "שרשרת" הוא משורשים?
הביאור בזה, בדא"פ:
את המושג שורשים, מגדיר רש"י "המאחיזין לאילן להאחז ולהתקע בארץ". בפשטות רש"י נקט כפל לשון בלבד, וכי מה ההבדל בין אחיזה ותקיעה?
אך בעומק יותר יש הבדל מהותי: בעוד שאחיזה היא משהו חיצוני יחסית (שהרי האוחז לא קנה אא"כ אחז באופן שיכול לנתקו ושיאחז דבר שיש בו חשיבות, נמצא שלא האחיזה עצמה היא המקנה אלא יכולתו לנתקו מיד המוכר, ודוק). אך "תקיעה" מורה על תוקף יותר (ראה לשון אדה"ז בתניא פ"ג:"והדעת . . הוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה . . כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת א"ס ב"ה הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא") לאידך גיסא, הרי אחיזה היא גם מל' אחוזה (ראה לקוטי-שיחות חט"ו שיחה ד' לפ' ויגש) שהמקום הופך לא רק למקום שבו הדבר נמצא, אלא למקום של הדבר. משא"כ תקיעה מראה ורומזת על כך שהמקום מצד עצמו אינו מתאים ומקבל את הדבר.
כך שהשורשים למעשה מחזיקים במקל משני קצותיו: השורש הופך את העץ למחובר אל הקרקע בכוח רב (וראה ספ"ג דפרקי אבות) אך בד בבד מחובר אל הקרקע עצמה ועד שהקרקע הופכת לחלק מן העץ עצמו (ראה ריש שביעית).
כך גם השרשות המתוארים בפסוק, אינם רק מחברים את החושן אל האפוד, אל מול לב הכהן הגדול, הן תוקעים אותו בחוזק רב ש"לא יזח החושן" - "לשון ניתוק", כמו שמפרש שם רש"י.
ולכן, כל עוד שלא פירש הכתוב כל צורכו את מעשה החושן, אלא רק באופן כללי, הרי די בכך שנאמר שעל העבותות להיות "שרשרות", קשר כלשהו בין האפוד לחושן דיו. אך בעת שהקב"ה מצווה כי אל לחושן לזוח מעל האפוד, כן יש צורך לקשר עמוק יותר - לשורשים האוחזים ותוקעים היטב את האילן בארץ.
ולכן רש"י דוחה את פירושו של מנחם בן סרוק, מן הטעם ש"איני רואה את דבריו" - על פי פירושו כבר בראשית הדברים רמז הפסוק לעומק שכזה, אך רש"י (מפני ירידת הדורות, וכבאר נתבאר במקום אחר ענין זה) שחי בדור מאוחר יותר כבר אמר שהוא במילות הפסוק "אינו רואה את דבריו".
(לכן אין טעם לחלוק על דברי בן סרוק בפירוש הפסוק הראשון. רש"י אינו חולק על עצם פירוש המילה, ייתכן ובן סרוק צודק על פי כללי הדקדוק. אך רש"י כלל אינו רואה את הדברים בתוכן המילה, רק מאוחר יותר שתוכנו הפנימי של הקשר מתגלה, מבהיר רש"י כי דבר זה לא היה נראה קודם לכן).
אלא, אומר רש"י, שרשרת זו היא כמו השלשלת בלשון המשנה. והיכן מצינו שלשלת בלשון המשנה? "לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת" (ב"ק פ"ז). קשר שכזה שכוחו טוב להגביל את הכלב, שכולו לב, שישמש לטוב, זה נרמז בפסוק. קשר חיצוני בלבד.
אך הכהן הגדול, הנושא על ליבו את כל אחד מבני ישראל כפי שנרמז בי"ב אבני החושן. אותו כהן - איש החסד, המקרב אף את הבריות ואוהבם - הוא איננו מסתפק בשרשרת בלבד, הוא מושכם "בחבלי עבותות אהבה", הוא קושרם אל ליבו, את כל אחד מהם, גם הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, את כולם הוא מושך ומעלה משאול תחתית, והחושן "לא יזח", "ונשא אהרן את שמות בני ישראל . . על ליבו בבואו אל הקודש".
כך, בפרשה ששמו של משה נשיא הדור אינו מוזכר, מוזכרים כל שמות בני ישראל, ללא הבט על מצבם. כולם מוזכרים - ועל ידי זה נזכרים, מתעוררים בתשובה שלימה ומחזקים מחדש את השרשרת, את "יעקב חבל נחלתו".
ודבר זה נאמר במפורש בהפטרת הפרשה: "אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם", כאשר מספרים לבית ישראל, כי בתוכם נמצא "הבית" לה', כאשר מזכירים ליהודי כי בתוכו נשמה אלוקית, הרי מיד "ויכלמו מעוונותיהם", וחוזרים מיד אל מקומנו האמיתי והטבעי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה