למדנו בפרשה (יח, כא):
"וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'".
ופירש רש"י:
"עתידין אתם לומר, כשיבא חנניא בן עזור ומתנבא הנה כלי בית ה' מושבים מבבלה עתה מהרה (ירמיה כז, טז) וירמיהו עומד וצווח על העמודים ועל הים ועל יתר הכלים שלא גלו עם יכניה, בבלה יובאו (שם כז, כב) עם גלות צדקיהו".
ולכאו', מדוע פירש רש"י שדברי הפסוק מכוונים למקרה מסויים, ולא לתמיהה כללית, בכל הדורות? ואף אם נאמר שרש"י הוצרך לפרש שדברי הפסוק מכוונים למקרה מסויים, מדוע מקרה זו של חנניה בן עזור וירמיהו ולא של צדקיהו בן כנענה ומיכיהו בן ימלה?
הקושיא מתחזקת כאשר מעיינים בגוף נבואת ירמיה ודברי חנניה בן עזור. דברי נביא השקר מובאים פעמיים, פעם אחת שלא בשמו, אלא סתם כ"נביאים". אולם בפעם השניה מובאים דבריו בשמו, ודברי ירמיהו המשיב לו. רש"י בחר להביא את הפסוקים מן הפעם הראשונה. מדוע הביא רש"י דווקא את דברי נביא השקר, כאשר שמו לא מופיע? ומדוע אם כן כותב רש"י את שמו, ולא סתם "נביאי השקר"? גם מהו הלשון "עומד וצווח"?
הביאור בזה: ידועים דברי הירושלמי (סנהדרין פ' חלק ה"ה) כי "רבי יהושע בן לוי אמר חנניה בן עזור נביא אמת היה, אלא שהיה לו קיבוסת, והיה שומע מה שירמיה מתנבא בשוק העליון ויורד ומתנבא בשוק התחתון".
חנניה בן עזור היה בתחילה נביא אמת, אלא שפסקה ממנו הנבואה, והיה מעתיק מדברי ירמיהו ומנבא כמותו. אולם כששמע את דברי ירמיהו על חורבן ירושלים, לא הסכים עמו. הוא עשה חישוב כי בעוד שנתיים ימלאו שבעים שנה מאז תחילת נפילת ממלכת ישראל, ולכן היה בטוח כי בעוד שנתיים יחזרו כלי המקדש, ותבוטל גזירת החורבן.
דבר זה מעלה תמיהה גדולה: הרי חנניה, אם זכה לנבואה מלכתחילה, בוודאי היה אדם חכם ("אין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה . . בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד" - הל' יסוה"ת רפ"ז), מדוע אם כן הוא מתווכח עם הנביא, האומר את דבר ה', בגלל סברא שכזו? אמנם הוא מבין שהמקדש לא אמור להחרב, אך הנביא אומר אחרת. איזה ויכוח מוזר! מה חשב לו חנניה?
הביאור בזה: חורבן בית המקדש וגלות ישראל והשכינה הם עצמם דבר שאיננו הגיוני בעליל. כל מטרת בריאת העולם והאדם, היא לעשות לו ית' דירה בעולם הגשמי - בית המקדש. הייתכן כי המקדש ייחרב?
לכן, כששמע חנניה את דברי ירמיהו, המנבא כי עתיד בית המקדש להחרב, לא יכל לקבל זאת. ע"פ שכל והגיון, אין לכך מקום. לכו הסיק כי דברי ירמיהו הם ברוחניות, "מתנבא בשוק העליון", "ירושלים של מעלה", אך לא בגשמיות. הוא לעומת זאת היה "מתנבא בשוק התחתון", כפי שהדברים (לדעתו) עתידים להיות בפועל.
מטעם זה, ירמיה בתשובתו לדברי חנניה בן עזור, איננו אומר, כמצופה, כי חנניה הוא שקרן. במקום זאת אומר ירמיהו: "אמן, כן יעשה ה', יקם ה' את דבריך". כי אף ירמיהו מסכים שלדברי חנניה יש מקום ע"פ תורה, רק שחסר ה"יקם ה' את דבריך". כי דבריו אינם דבר ה', כי אם דברו-שלו. הגיוני, אך לא בהכרח נכון.
נקודה זו, שנביא שקר אינו בהכרח מאחז עיניים ושרלטן, אלא טענה שיש לה מקום ע"פ שכל וע"פ תורה, רוצה רש"י להדגיש. התלבטות עם ישראל איננה רק האם להאמין לטוען לכתר הנבואה, אלא גם לדעת מהו "הדבר אשר לא דברו ה'". כי פעמים ייתכן וזו היא האמת, אך ה' לא אמר זאת.
לכן בוחר רש"י להביא את שמות הנביאים המתנבאים, ולא רק את תוכן נבואתם. בכך מדגיש רש"י כי אמיתות הנבואה מתבררת בעיקר לפי האומר, ולא לפי תוכנה.
לכן גם בנוגע לחנניה הל' היא: "מתנבא", ואילו אצל ירמיהו "עומד וצווח". הביטוי עומד וצווח נפוץ בש"ס כביטוי למחאה, טענה תקיפה המתבססת על ידיעה ברורה. וזהו החילוק בין חנניה וירמיהו: הראשון מסיק מסקנות, בעוד שירמיהו טוען טענת ברי, בוודאות. [ויש עוד להאריך הרבה בזה, ואכ"מ].
ההוראה מכך היא ברורה: יש להזהר מאותו יצר של "חנניה בן עזור", הנוטה לפרש את דברי הנביא ברוחניות בלבד. אמת ויציב, טוען היצר, אכן הנביא אומר את דבר ה'. אבל אין הפירוש שאכן יש ליישם את הדברים בפועל, ובין שמים לארץ - ת"ק שנה. לא ולא, הנביא ירמיהו "עומד וצווח", בפועל ממש, דרישה ובקשה, וממילא גם נתינת כח, לקיים את דבר ה' בפועל ממש בחיי היום-יום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה