משהו לשבת - פ' כי תצא

למדנו בפרשה (כג, ח):

"לא תתעב אדמי כי אחיך הוא, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו".

ופירש רש''י:

"לא תתעב אדמי. לגמרי, ואף על פי שראוי לך לתעבו שיצא בחרב לקראתך: לא תתעב מצרי. מכל וכל, אף-על-פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם, שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק".

ויש לדייק בדברי רש"י:

למה שינה רש"י ובעוד שגבי אדום כתב שאין לתעבם "לגמרי", הרי שאצל מצרים כתב "מכל וכל"? [כן הקשה "התשבי" ערך גמרי, והניח בצ"ע].

כמו כן, גבי אדום לא הביא את הטעם לכך שאין לתעבם, אבל גבי מצרים הוסיף להסביר מה טעם אין לתעבם "שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק", למרות שכבר מפורש בקרא "כי גר היית בארצו"?

בנוסף, למה נקט רש"י "אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור", ולא "ששיעבדו אתכם". ואם בחר גזירת "כל הבן היאורה תשליכון", למה פירט כל כך, ולא כתב סתם "שהרגו זכוריכם" וכדומה?

הביאור בזה:

קליפת וגלות מצרים, נקראת "כור הברזל", מטרתה ברורה – לברר ולהעלות את עם ישראל במדריגה, "להיות לו לעם נחלה כהיום הזה". דבר זה מתבטא באופי גלות מצרים – גלות ברורה ללא כל מקום לטעות. בני ישראל היו משועבדים כעבדים לפרעה, אותו עבדו בפרך. הגלות היתה גם במקום מסויים, והתבטאה בכך שבני ישראל - בגשמיות - לא יכלו לצאת ממצרים. גם גאולת מצרים ושבירת קליפתה היתה באופן הגלוי ביותר, ניסי יציאת מצרים וקריעת ים סוף, באותות ומופתים לעיני כל אומות העולם. לאידך גיסא, הבירור שנעשה במצרים היה השטחי ביותר. "כי ברח העם".

גלות אדום, הנמשלת לחזיר, הפושט את טלפיו ואומר טהור אני, תוכנה אחר לגמרי – בירור פרטי של כל אחד וחלקו בעולם. גלות אדום, בשונה מגלות מצרים, אינה במקום מסויים אליו גלו ישראל, אלא זהו כל העולם כולו. גם מי שנמצא תחת שלטון אומות אחרות - שאינם מאדום - עדיין נחשב זה כ"גלות אדום".

ובסגנון אחר: מצרים מורה על "מיצר" וגבול, המפריע לקיום המצוות בפועל. אדום, לעומת זאת, מורה על הגוף והעולם הזה בכללות. בעוד שאת הראשון יש מקום לתעבו, ורק מכל וכל אין לתעבו - אבל מעט תיעוב בוודאי צריך, הרי שאת העולם הזה כפי שהוא - אין לתעבו לגמרי, שהרי הוא עצמו אינו רע, אלא טוב נעלם - "אחיך הוא". ואף שראוי לתעבו, כי "יצא בחרב לקראתך", 

[הסיבה שבכל זאת מצווה התורה שלא לתעב את מצרים, כי הניסיון, יכול להפוך לנס. משא"כ עמון ומואב, הם קליפה גמורה שאין להם כל שייכות לטוב].

לכן מבאר רש"י אודות מצרים מהו הטעם שאין לתעבם (אף שכבר נכתב בפסוק) "שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק", כי תוכן קליפת מצרים הוא אכסניא בשעת הדחק. נמצא שעצם מציאות הקליפה מלכתחילה אינה רע, כי אם טוב – שע"י שבירת הקליפה וביטולה מתגלה כי מציאותה היא "אכסניא בשעת הדחק".

זו הסיבה שרש"י בחר לבאר מה רע עוללו לנו המצרים, בכך ש"שזרקו זכוריכם ליאור". תוכנה של קליפת מצרים מתבטא ומתמצת בגזירה זו, דוקא השלכה ליאור, של הזכרים דוקא. תוכן גזירה זו הוא השקעת בחי' החסד ("זכר חסדו") ביאור, בעניני העולם, הניסיון להעלים (כמו דבר השקוע במים) את הזכרון וההרגשה של מציאות ה' בעולם, הוא תוכנה של קליפת מצרים.

וע"ד הדרוש: אין לתעב את אדום - המרמז על הגוף והעולם - "כי אחיך הוא", ראשי-תיבות "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". בכוחנו להפוך ו"להלבין" את ה"אדום".

ההוראה מכך למעשה, ברורה:

בגלות זו, בה אנו נמצאים, נדרש באופן תמידי לזכור כי אדום "יצא בחרב לקראתך". העולם הזה באופן תמידי מראה את טלפיו לומר טהור אני, ותפקידנו הוא לברר ולברור את הטוב מהרע, להוציא ולמלט את ניצוצות הקדושה מתוך העולם הזה.

אך סוף-כל-סוף, "בנים אשר יולדו להם", התוצאה והשלימות מגלות אדום, "יבוא להם בקהל ה'", וגם החזיר יחזור בתשובה, והיתה לה' המלוכה.