משהו לשבת - פ' ראה

למדנו בפרשה (יד, כא):

"לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ".
ופירש רש"י: "לגר אשר בשעריך - גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות: כי עם קדוש אתה לה' - קדש את עצמך במותר לך. דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור, אל תתירם בפניהם".

לכאורה, פירושו של רש"י צריך ביאור. שהרי תיבת "כי" כאן משמשת כ"דהא", היינו שהטעם והסיבה לכך ש"לגר אשר בשעריך תתננה . . או מכר לנכרי" הוא "כי עם קדוש אתה".

 אם כן, מה הקשר לכך ש"קדש את עצמך במותר לך", הרי נבלה היא איסור גמור!

גם, מפני מה בחר רש"י את הדוגמא של "דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור – אל תתירם בפניהם". הרי לדבר זה ישנו טעם אחר, כמבואר בגמ' (נדרים טו, א; פסחים נא, א) טעם אחר לדבר, אם משום "והייתם נקיים" או מטעם אחר.

[ראיתי מי שכתב לפרש, שבא הפסוק להורות, שאין לנו לעשות כאותם גרי תושב ונכריים, שאינם חוששים מלאכול איסור בפני אחרים, אלא עלינו להקפיד שדבר המותר ואחרים נוהגים איסור שלא להתיר בפניהם.

אבל דבריו דחויים, א' שאם כן מה נתינת טעם יש בדבר? ב', רש"י כתב "דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור", היינו דהוי בעצם דבר המותר. ואילו כאן הוי דבר האסור ממש].

עוד יש להקשות, מפני מה כתב רש"י שגדר "גר תושב" הוא "שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה", והרי הוא מחוייב בכל ז' מצוות בני נח, ולא רק בעבודה זרה? והיה לו לכתוב בקצרה: "גר תושב שמותר לו לאכול נבלות".

הביאור בזה, בדרך אפשר, ובהקדים:

בגדרו של הגר תושב אפשר לבאר בב' אופנים: הגר תושב הוא גוי ככל הגויים, רק שאנו צריכים להסכמתו לקיום ז' מצות ב"נ, בכדי שנרשה לו להשאר ולהתגורר בארצנו. או, שבקבלתו את הז' מצוות הופך הגר תושב לגדר מיוחד – גר תושב, ומעתה ואילך אין הוא גוי, כי אם גר תושב. רש"י סובר (לשיטתי', ואכ"מ) כי גר תושב איננו רק גוי, כי אם גדר מיוחד ומקצת גירות.

אך ישנו הבדל מהותי בין קבלת המצוות של גר תושב ושל יהודי. בעוד שהיהודי (או מי שנתגייר) הרי גם צאצאיו יהודיים (כשהאם יהודיה), הרי בן הגר תושב – הוא גוי לכל דבר. עובדה זו מוכיחה, כי חדירת והשפעת קבלת המצוות אצל הגר תושב איננה פנימית ובעצמותו, כי אם רק בחיצוניות כוחות נפשו.

גם בתוכן המצווה ישנו הבדל מהותי: בעוד שהיהודי נצטווה לכל לראש על האמונה "אנכי ה'", ורק לאחר מכן "לא יהיה לך", הרי אצל הגוי ישנו רק איסור עבודה זרה, ולא מצווה על האמונה. [ויש לומר, שלמ"ד ששיתוף מותר בב"נ, הרי גם גר תושב מותר בשיתוף].

על פי הקדמה זו, אפשר לבאר את דברי רש"י הנ"ל:

רש"י מציין כי מדובר כאן אודות גר תושב, שכל קבלתו היא רק "שלא לעבוד עבודה זרה", אך על האמונה בה' אחד כלל לא נצטווה. והא ראיה, הוא מותר באכילת נבלות. כי לא נעשה גופו עצמו קדוש ונעלה, רק שהתחייב ונכנס בגדר גר תושב. ולכן "לגר אשר בשעריך תתננה", כי לנו נאסרה הנבלה באכילה, אבל לו היא מותרת.

אנחנו "עם קדוש לה'", כל כולנו קדושה, לא רק במה שנצטוינו שלא לעשות, אלא גם "קדש עצמך במותר לך".

[דבר זה קשור ישירות עם האמונה ש"מלא כל הארץ כבודו" ואיסור שיתוף. כאשר אדם יודע ש"לית אתר פנוי מיניה", הרי שלא שייך לומר שיש מקום שבו אין שייכות להקב"ה].

ובזה גופא, הרי הדוגמא היא ממקרה ש"דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור". דהנה מבואר בתוס' (פסחים שם, ד"ה אי אתה) שמיירי דווקא כאשר יודעים הם שבעצם הוי דבר המותר, ורק נהגו בהם איסור (וכן משמע מל' רש"י כאן). ואעפ"כ, גם בכהאי גוונא, יש להקפיד ולקדש עצמו במותר לו.

והטעם, כי "עם קדוש אתה", כל ישראל הם עם אחד, כגוף אחד, ולכן יש להחמיר בפניהם כמו שנהגו. אבל אצל גר תושב לא שייך איסור זה, כי כאמור אין הם עצמם במהותם גרים, ורק קיבלו עליהם. ולכן דוקא יהודי מחוייב בקדש את עצמך, כולל המנעות מאיסור שנהג חברו.

ההוראה מנקודה זו, לחיי היום-יום בפועל ברורה: כאשר יהודי זוכר כי אין הוא רק מחוייב במצוות מסויימות, אלא מהותו העצמית היא "עם קדוש לה'", הרי זה עצמו נותן לו כח וחיות לקדש את עצמו, את סביבתו ואת כל העולם כולו.