למדנו בפרשה (לב, לח):
"וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן מוּסַבּוֹת שֵׁם וְאֶת שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמוֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ"
ופירש"י: "ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם - נבו ובעל מעון שמות עבודה זרה הם, והיו האמוריים קורים עריהם על שם עבודה זרה שלהם, ובני ראובן הסבו את שמם לשמות אחרים, וזהו מוסבות שם, נבו ובעל מעון מוסבות לשם אחר".
כלומר, שבני ראובן שינו והחליפו את שמות הערים נבו ובעל מעון משמות אלו, שמקורם בעבודה זרה, לשמות אחרים. (אגב, שבט ראובן שייך לחודש תמוז ע"פ סדר חניית השבטים).
אם כן, מדוע מביא הפסוק את השם המקורי, ולא את השם החדש? מדוע מביא הפסוק את שמות הערים לפני השינוי, ולא את שמות הערים אחר שינוי השם? (כך הקשה הרמב"ן, ופירש באופן אחר. ורבי יהוסף שווארץ, בעל ה"תבואות הארץ" כותב ב"פרי תבואה" להיפך, שהשמות נבו ובעל מעון ושבמה הן הן השמות המוסבים, והשמות המקוריים הם "בעון" ו"שבם").
הקושיא מתחזקת, כאשר בפסוקים הבאים מסופר על כיבושי בני מנשה, וקריאת הערים על שמות יאיר ונבח, כאן התורה כותבת רק את השם החדש ולא מזכירה את השם הישן.
ולבסוף, הרי התורה היא הוראה, וא"כ צריך להבין מהי ההוראה עבורנו, מכך שבני ראובן שינו את שמות הערים משמות ע"ז לשמות אחרים?
הביאור, ובקצרה:
שמו של הדבר הוא מקורו וחיותו, ממנו הוא יונק את כוחו הרוחני וקיומו הגשמי שופע מן השם. שינוי השם, הוא איפוא שינוי מקור הכח.
ובכך שונה הגישה בין בני ראובן לבני מנשה: בעוד בני ראובן אינם משנים את השם לגמרי, ושם עבודת האלילים נשאר (בשינוי קטן), כלומר ההתעסקות עם בירור העולם היא מינימלית והשינוי הוא רק בכדי לאפשר להתגורר במקום.
לעומת זאת בני מנשה, הרי בנו ערים וקראו להן בשמות חדשים, בירור העולם מן הקצה אל הקצה, עד לתכלית הבירור.
ראובן ומנשה אלו הם תקופות בחיים וגם תקופות ביום. לפעמים העיסוק עם העולם צריך להיות מינימלי, רק בכדי לאפשר את הקיום ופעמים שיש צורך ל"קער א וועלט".
ראובן, הבכור - כלומר תחילת החיים, זמן הנערות, וכן ביום - הבוקר, צריכים להיות מוקדשים לה' וההתעסקות עם העולם והגשם צריכה להצטמצם למינימום האפשרי.
מנשה, רומז על שאר היום והחיים, בהם ההתעסקות בעולם היא העיקר, לבנות ולתקן, ולקרות בשם ה' א-ל עולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה