מת לי המחשב היום, תרומות יתקבלו בברכה...
למדנו בפרשה (ה, ז):
"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹקִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ".
ופירש רש"י:
"בכל מקום אשר אני שם, וזהו כל העולם. דבר אחר, כל זמן שאני קיים. עשרת הדברות כבר פרשתים".
ויש להקשות:
א', למה פירש רש"י את שני הפירושים ומדוע לא הסתפק באחד מהם? ובייחוד שבפרשת יתרו פירש רק את הפירוש השני?
ב', מדוע בפירוש השני כאן, לא סיים רש"י, ע"ד הפירוש הראשון, "כל זמן שאני קיים, וזהו לעולם"?
הדבר יובן ובהקדים ביאור כללי בתוכן חומש דברים בכלל, ובתוכן אמירת עשרת הדברות על-ידי משה בפרט:
הגמרא אומרת (מגילה לא, א) "משנה תורה . . משה מפי עצמו אמרן", ולא שח"ו משה אמר דבר מדעתו, אלא שאופן התגלות משנה תורה היה באופן של "מפי עצמו", שהפה היה כביכול של "עצמו" של משה, ולא ביטול לגמרי.
[ואף שבמשנה תורה מצינו שאמר משה "ונתתי גשמיכם בעתם", הרי שאמירת משנה תורה היתה אף היא באופן של "שכינה מדברת מפי גרונו", הרי הדבר עצמו מוכיח עד כמה בטל היה משה לגבי מציאות הבורא ית', ואכמ"ל].
הסיבה לצורך שמשה ידבר ויחזור על כללות התורה (ובכלל זה עשרת הדברות, הכוללים כל תרי"ג, רמ"ח עשה באנכי ושס"ה לא תעשה בלא יהיה לך), אף שכבר נאמרו בד' החומשים לפני זה, היא:
התורה כמו שהיא מצד עצמה היא למעלה מהשגת הנבראים ותפיסתם. גם בעת ירידתה למטה, והתלבשותה בתורה היא רק באופן של התלבשות מלמעלה למטה, ללא תפיסה ושייכות אמיתית.
דוגמא לכך: הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה", אף שע"פ טעם ודעת מובן מאליו שהסדר בספר ובכתוב אף הוא ע"פ הסברה וצריך להיות סדר הגיוני בנאמר. אך מכיון שהתורה איננה (רק) ספר שכלי ולקט דינים, כי אם רצונו ית', הרי גם כאשר ירדה התורה והתלבשה בדברי שכל הניתנים כביכול לתפיסה והשגה בשכל אנושי, ניכר בחוש ובגלוי כי אין זה רק דבר שכל, אלא באמת ישנו עומק לפנים מן עומק.
לעומת זאת ספר דברים, נאמר בזהר כי הוא "תורה שבעל-פה שבתורה שבכתב" (זח"ג רסא, א), ולכן בספר דברים דורשים סמוכים (סמיכות פרשה לפרשה), כי התלבשות הרצון העליון בשכל שבתורה הוא באופן יותר פנימי ועמוק, כמו שהתורה שבעל-פה כולה מבוססת על הבנה והשגה של השכל האנושי (קל-וחומר, גזירה שוה, בנין אב וכן-הלאה).
דבר זה קיים גם בעשרת הדברות, כללות תרי"ג המצות, כמו שאמרם משה לבני ישראל. אמירה זו, לעומת מתן תורה שהיה למעלה מגדרי העולם, כידוע ("שור לא געה, ציפור לא צייצה", וכמו שהאריכו הגננות בגן-הילדים...), היתה באופן של "באר היטב", כולל תרגום והסברה בשבעים לשון, הלבשת הרצון העליון בתוך גדרי העולם והטבע.
לכן בכל פירושי רש"י על עשרת הדברות כאן, אף שכבר פירשם ביתרו, בא רש"י להדגיש כיצד בכך מסביר ומוריד משה את עשרת הדברות לעולם הזה ולשכל האנושי יותר מכפי שהיו בעת אמירתם הראשונה, במתן תורה.
בעוד שבפ' יתרו פי' רש"י על ציווי זה, "לא יהיה לך . . על פני" רק "כל זמן שאני קיים", הרי כאן פי' רש"י לכל לראש ש"בכל מקום אשר אני שם, וזהו כל העולם", שזו היא הסברה ונתינת טעם לאיסור הנ"ל.
לכאורה, יכול היצר לטעון, אמנם הקב"ה הוא הבעל-הבית היחיד של העולם, "וצבא השמים לך משתחוים", לחוקי הטבע אין כל מציאות בפני הבורא ית', אבל... איך אפשר להתעלם מהעובדה שישנם מקומות שבהם אין מציאות הבורא (כביכול) נמצאת? מקומות הקליפה והסט"א שבהם נרגש שהרע והקליפה גוברת על הטוב והקדושה?
לכך מבארת התורה, כפי שמפרש רש"י, חלילה וחלילה! ב"כל העולם" "אני שם". ולא סתם "שם", אלא בבחינת "פני", פנימיות ו(גם) גילוי.
רק לאחר-מכן אפשר להמשיך לדרגא הנעלית יותר, שהקב"ה הוא למעלה גם מבחי' שינויים וחילוקים (כמו בחי' הזמן), כי בחי' "אני קיים" היא למעלה מהזמן – בחי' סובב כל עלמין. אך דרגא זו אינה ביחס לעולם, ואיננה נתפסת בשכל האנושי, ולכן לא סיים בנוגע אליה רש"י "וזהו לעולם", כמו שסיים ביחס לפי' והדרגא הקודמת.
וזהו היסוד לכל המצות לא-תעשה, שורש היראה כמבואר באריכות ובהטעמה בתניא פרק מא: "והנה ה' ניצב עליו, ומלוא כל הארץ כבודו, ומביט עליו, ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה