יום חמישי, 8 במאי 2014

משהו לשבת - פ' בהר

למדנו בפרשה (כה, לח):
"אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים".

ופירש רש"י: "להיות לכם לאלוקים: שכל הדר בארץ ישראל אני לו לאלוקים, וכל היוצא ממנה כעובד עבודה זרה".

המקור לכאורה לדברי רש"י הוא מדברי הגמ'  בכתובות (קי, ב):

"כל הדר בארץ ישראל, דומה כמי שיש לו אלוקה, וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוקה (ומקשה על כך הגמ') וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוקה? אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה"
נמצא שרש"י ביאר את הפסוק על פי מסקנת הגמ' שם, ולא כהו"א.

השינוי בין מאמר חז"ל זה, לבין דברי רש"י הוא בולט. בעוד שהגמרא (למסקנא) אומרת שכל מי שגר בחו"ל נחשב כעובד עבודה זרה, הרי רש"י אומר שדווקא מי שיוצא ועוזב את א"י הוא הנחשב כמי שעובד ע"ז.
נקודה אחרת: הגמ' (בהו"א) נוקטת בלשון שלילה - "אין לו אלוקה", ואילו רש"י (ולמסקנת הגמרא) כתב שנחשב "כעובד ע"ז" – מעשה אקטיבי.
עוד שינוי, הגמ' נוקטת בל' רכה יותר "דומה", ואילו רש"י נוקט בלשון ברורה וחד משמעית. גם במסקנת הגמ' מוסיפה הגמ' מילה שרש"י השמיט – "כאילו", והדבר אומר דרשני.

רש"י כידוע איננו מלקט מאמרי חז"ל על החומש, וכפי שרש"י מעיד על עצמו כמה פעמים "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא". מה הוקשה לרש"י במילות הפסוק שלכך הוצרך לפרש את פירושו?

בפסוק ישנה לכאו' תמיהה: מבחינה כרונולוגית, ה' 'נהיה' אלוקי עם ישראל, עוד קודם שנתן להם את ארץ ישראל (בפועל, בהבטחה אכן הדברים באו יחדיו, שהרי ציווי לך-לך מארצך, היה יחד עם הבטחת 'כי לך אתננה', ועיין מש"כ בפרשת לך-לך. אך מ"מ לגבי ישראל לא באו לארץ ישראל עד לאחר מכן, ודוק ואכ"מ), שהרי מיד בצאתם ממצרים, מכונים עם ישראל "צבאות ה'". אם כן, למה הופך הפסוק את סדר המאורעות, כביכול תחילה הוציא ה' את ישראל ממצרים, אחר-כך ניתנה להם את ארץ כנען ורק לאחר מכן יהיה ה' להם לאלוקים.

לכך בא רש"י לבאר, שישנה בישיבת ארץ ישראל מעלה מיוחדת, שהדר בה ה' לו לאלוקים. אולם, מי שמעולם לא הגיע אליה - הרי אי אפשר לבוא ולומר שהוא עובד עבודה זרה, שהרי לא עשה כלום. גם מן הפסוק לא מוכח כן, רק משמע שאם עשה פעולה אקטיבית לעזוב את ארץ ישראל הרי כאילו פרק עולו של ה', והריהו עובד עבודה זרה.

זהו לאופן הלימוד של פשש"מ, אך הגמרא הלומדת באופן של דיוק ודקדוק, "במחשכים הושיבני - זהו תלמוד בבלי" (סנהדרין כד, א), הרי יכולה היא לדייק, ובג' פרטים:
הגמ' מדייקת, שישיבת א"י היא הפועלת את החשבת הגר בה כמאמין בה', ולא הכניסה לארץ, שהרי אם לא כן, רק העולה לארץ יחשב כמי שיש לו אלוקה, ואם-כן אף מי שמעולם לא היה בארץ עדיין יחשב כמי שאין לו אלוקה.
מאידך גיסא, הגמ' בהו"א חשבה שאי אפשר להחשיבו כעובד ע"ז, שהרי לא עשה מאומה, ולכן הגמ' מגדירתו בהגדרת הביניים: אין לו אלוקה. מכיון שהגמ' עצמה נכתבה בבבל, הרי אין מתאים לומר שנחשב היושב בחו"ל כעובד ע"ז, אלא אך ורק 'דומה'.

אולם למסקנת הגמ', עצם הישיבה בחו"ל היא עבודה זרה. אך לכך רש"י אינו מסכים, וסובר שרק היציאה מא"י היא הבעייתית.

הביאור בזה יובן בהקדם הסבר באופן עמוק יותר בהבדל בין הישיבה בארץ-ישראל והמגורים בחו"ל:
לכל דבר בעולם ישנה סיבה חיצונית וסיבה פנימית. למשל, "מפני חטאינו גלינו מארצנו", אך עם זאת אנו יודעים שהטעם הפנימי של הגלות הוא על מנת להגיע לגאולה אמיתית ושלימה, "לא גלו ישראל לבין האומות אלא כדי שיתקבצו עליהם גרים" - ניצוצות הקדושה שנפלו בין האומות.

הטעם החיצוני של יציאת מצרים הוא על מנת לקיים את הבטחת ה' לאברהם "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם. . ואחרי כן יצאו ברכוש גדול . . ודור רביעי ישובו הנה".
אך זהו הטעם החיצוני, ומהו הטעם הפנימי "אֲנִי (הבורא ית' כפי שאינו מוגדר בשום שם והגדרה, יתלבש בשם) הוי' (ויהיה) אֱלֹקֵיכֶם . . (יהיה)  לָכֶם לֵאלֹקִים". דווקא בא"י קיימת האפשרות לקיום כל התורה ומצוות, ודווקא כך הוא גילוי האלוקות בעולם.
לכן, היוצא מא"י לחו"ל כעובד עבודה זרה, זוהי עבודה הזרה לו, הוא שייך לעבודה נעלית יותר, אך אדם שמעולם לא היה בארץ - מי יאמר שהוא שייך לעבודה נעלית שכזו?

ההוראה מכך, עבור כל אחד מאיתנו, בין שהוא חי בחו"ל ובין בארצנו הקדושה: כשם שישנה ארץ ישראל במקום בעולם, כך ישנה גם ארץ הקודש בזמן – זמני התפילה והלימוד. יש "להתגורר" בזמני התפילה והלימוד, ולא לצאת מהם גם במשך כל היום, שגם בהולכו ברחוב הרי הוא הופך את הרחוב ל"ארץ ישראל", כפתגם אדמו"ר הצ"צ, לאותו חסיד שביקש לעלות לארץ לישראל.

ואז, "אני לו לאלוקים", ה' הוא כוחנו וחיותנו, להתגבר על קשיי הגלות והניסיונות, וכמאמר הבעש"ט שע"י שבאים לתיבות התורה והתפילה, מתהפכת ה'צרה' ל'צהר' ואור.

[אגב, ע"פ הידוע שעתידים בתי כנסיות שבחו"ל להקבע בירושלים בגאולה העתידה, הרי נמצא שכבר עתה הם חלק מא"י, וא"כ בבואו לבית הכנסת ובית המדרש, הרי הוא עתה בא"י, ודוק].  

אין תגובות:

פרסום תגובה