יום שישי, 30 במאי 2014

משהו לשבת - פ' נשא

למדנו בפרשה (ו, ב-ו):
"אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה' . . מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר . . תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ . . עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא".

בפרשתנו אנו למדים אודות דיני הנזירות. הנזיר אוסר את עצמו מן היין, וכל תוצרת הגפן, נשמר מפני הטמאות למת ואינו מגלח את שערותיו.

בתום תקופת ההתנזרות הנזיר מביא לבית המקדש קרבן וגוזז את שערותיו. חז״ל אמרו שהקרבן הוא כעין קרבן חטאת.

"וכי לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עלייך דברים אחרים?" 
(ל' הרמב"ם הל' דעות פ"ג)

דברי חז״ל אלו טוענים ביאור. אין ספק שהשתקעות בתאוות העולם ותפנוקיו אינם הדרך העולה בית א-ל. על ר׳ מאיר מסופר כי בעקבות מגוריו באזור שהתברך בשפע גשמי וביין משובח שכח את תורתו, עד שבמקום ״החודש הזה לכם״ קרא ״הטפש היה לבם״ (בדבר זה אגב, רמוז שרש הבעיה. הלב מתטפש ולא הראש. מבחינה עקרונית אין קשר בין תענוגות הגוף ושכחת התורה. אבל אין התורה מתקיימת אלא על מי שממית עצמו עליה, וכשעושים חיים התורה אינה מתקיימת).

אם-כן, נשאלת השאלה מפני מה התנזרות האדם מן היין המביא לידי דברים שאינם חיוביים, הימנעות מטומאה למת שאף היא אינה דבר חיובי כמובן, ואי תספורת הם חטא?

הפירוש הפשוט הוא, כי נטילת איסורים נוספים היא למעשה לקיחת סיכון עודף. אדם מן השורה שיגבר עליו יצרו ויתן עינו בכוס, ספק יחטא ספק לא, הנזיר ודאי חוטא.

החסרון בפירוש זה הוא, ההתעלמות מן המעלה החשובה והיתרון בנדר הנזירות. הטענה שאין לנדור שמא יכשל באי קיום הנדר, קשה להבינה. כאשר אדם מעריך את יכולותיו הנפשיות ומקבל על עצמו שלא לשתות יין, איזו סיבה יש לנו להניח שהוא לא יעמוד בהחלטתו?

אך אם נדייק בלשון הרמב"ם נראה שאינם מתרעמים על חוסר שתיית היין לכשעצמה, או ההקפדה על שמירת הטהרה ממת, כי אם על האופן בו בחר הנזיר לעשות זאת: באיסור, "שאתה אוסר עלייך דברים אחרים".

פעולת הנזיר איננה רק פעולה טכנית, הוא אינו שותה יין לדוגמא, אלא היא גם שינוי מהותי בהגדרת החפץ הנאסר. השימוש בחפץ הופך באחת ממותר לאסור. הנזיר בנדרו מכניס דברים תחת כנפי ממלכת האיסור. הוא אמנם אכן מתקדש ומונע את עצמו ממה שצריך בהחלט להימנע, אך בדרכו הוא מכליל דברים במקום שלא היינו רוצים לראותם.

אין תגובות:

פרסום תגובה