יום חמישי, 20 בפברואר 2014

משהו לשבת - פ' ויקהל

למדנו בפרשה (לז, א):
"וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ"

ופירש רש"י: "ויעש בצלאל - לפי שנתן נפשו על המלאכה יותר משאר חכמים, נקראת על שמו".

רש"י לא פירש מהי אותה "נתינת נפש" שהיתה בבצלאל, אך בגמרא (ברכות נה, ב) מסופר:

א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה "לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים", הלך משה והפך ואמר לו: "עשה ארון וכלים ומשכן", אמר לו: "משה רבינו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן? כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב''ה עשה משכן ארון וכלים", אמר לו "שמא בצל א-ל היית וידעת?

דברי חז"ל הללו קשים עד מאוד, מדוע הפך משה את סדר הציווי ואמר לבצלאל קודם ארון וכלים ולבסוף משכן? ועוד, וכי משה לא הבין את ההגיון ש"כלים שאני עושה להיכן אכניסם"?

הביאור בזה ע"פ המבואר בתורת החסידות ובדרך אפשר:
עבודתו של משה בכללות היא בחינת התורה, שלכן נקרא משה בתואר "רבינו", כי עיקר תוכנו ומעלתו היא - התורה. ייחודיותה של התורה בכך שחודרת לתוכו של האדם, שלא כמצוות הנשארות כאור מקיף לאדם, הרי התורה מתאחדת ומתייחדת עם האדם הלומדה.

ומן אור פנימי זה נמשך גם לבחינות כלליות יותר שבאדם, וע"ד מה שאמרו "המאור שבה מחזירו למוטב", ו"אם פגע בך מנוול זה - משכהו לבית המדרש".

אך בצלאל, שהיה אומן ואיש מעשה, אצלו היה הדבר בדיוק להפך. הבחינה הכללית חדרה ופעלה גם בכוחות הפרטיים שבו, וכמרומז בלשון הכתוב (שמות לא, ב ואילך) "ראה קראתי בשם (אור המקיף) בצלאל בן אורי . . ואמלא אותו רוח אלוקים, בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה", היינו שמבחינת אור המקיף והכללי חדר בו שיהיה בו שלימות ("אמלא אותו") גם בכוחות הפרטיים.

לכן, כשציווה הקב"ה את משה לומר לבצלאל את סדר עבודת והכנת המשכן, הרי על אף שאמר ה' למשה בסדר זה, שהמשכן קודם לכלים ולארון, הרי שמשה הפך זאת, שהארון קודם. כיון שע"פ סדר עבודתו של משה, הרי הארון (המורה על התורה, כידוע) הוא הראשון והתחלת העבודה, ומשם ממשיכים הלאה, עד שגם המשכן כולו (היינו היריעות, המקיפות וסובבות מלמעלה) נבנה.

אך בצלאל אמר לו: משה רבינו, אכן אצלך זהו סדר העבודה, אך "מנהגו של עולם", כשם שבעת בריאת העולם, הרי אף שתכלית בריאת העולם היא "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", ואם כן מן הדין שהארץ תיברא ראשונה, מכל מקום הרי בעת בריאת העולם נבראו השמים קודם, כמו שאומר הפסוק "בראשית ברא אלוקים את השמים (ואחר-כך) ואת הארץ".

והטעם לזה, "כלים שאני עושה היכן אכניסם", כלומר שבלא בחינת המקיף, המגן ושומר שלא חלילה יפגמו המעשים מצד ההעלם העולם, הרי שהכלים שעושה האדם אינם באים לידי שלימות.

ועל כך אמר לו משה, "שמא בצל א-ל היית וידעת?", אכן זהו כוונת הקב"ה, המתאימה לעבודת בני ישראל לפי דרגתם.

על פי ביאור זה יש להמתיק בדברי רש"י שכתב "לפי שנתן נפשו על המלאכה", היות שענין זה שבצלאל עבד ועשה את המשכן לפי אופן נפשו, בולט במיוחד דווקא במעשה הארון ודווקא בפרשת ויקהל, בה נאמר מעשה הארון אחרון. היות שנתן בצלאל נפשו, בחי' הנפש - התחתונה שבבחי' הנשמה, על המלאכה, שתיעשה בהתאם לבחינה זו ודרגתה. דווקא זה גרם שיהיה זאת "יותר משאר חכמים", מי שעבודתו באה מבחי' החכמה שבנפש, זכה שגם הארון הברית, המורה על התורה - תקרא על שמו, בחי' המקיף שבו.

ההוראה מאריכות הדברים היא:
בעם ישראל מצינו סוגים שונים של יהודים, ישנם כאלה שעבודתם היא בדומה לעבודת משה רבינו, עניינם הוא לימוד התורה. יהודים שכאלה אל להם להתעסק בבניין המשכן עצמו (וכידוע שמשה היה היחידי שלא בנה את המשכן בעצמו, ורק לימד והורה לישראל מה לעשות). ישנם יהודים, לעומת זאת, שעבודתם היא בדוגמת עבודת בצלאל, בעלי מלאכה ובעלי עסק, העוסקים בחומריות להופכו למשכן לה'.

דווקא בכוחם של אלה, לגלות את הדרך האמיתית להשרות שכינה, על ידי גילוי הכוחות המקיפים שבהם, ועל ידם לפעול, בעצמם ובסובבים אותם, להפוך את ה"עצי שטים", מל' שטות, ל"ארון הברית", בו שורה השכינה בפועל ובגלוי.

יום חמישי, 13 בפברואר 2014

משהו לשבת - פ' כי תשא

למדנו בפרשה (לד, ג): "וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא"

ופירש"י: "ואיש לא יעלה עמך – הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלה, שלטה בהן עין רעה, אין לך מדה יפה מן הצניעות".

והנה לשון רש"י שכתב "שהיו בתשואות וקולות וקהלה" צריך ביאור. שלכאורה, הפירוש בתיבת תשואות הוא מלשון "שאון", ואם כן תשואות וקולות - היינו הך! ומדוע הוצרך רש"י לחזור פעמיים על אותו התוכן והלשון.

ובייחוד, שהלשון "קולות" אכן נאמר אודות מתן תורה, וכן הלשון "קהלה" נאמר גבי מתן-תורה (דברים ד, י). אך לשון "שאון" ו"תשואות", לא מצינו שנאמרו! ומדוע אם כן מחדש ומוסיף רש"י מילה זו?

עוד צריך להבין: רש"י כתב "אין לך מדה יפה מן הצניעות". ומקורו ממדרש תנחומא (פ' לא): "הלוחות ראשונות על שנתנו בפומבי, לפיכך שלטה בהם עין הרע ונשתברו. וכאן אמר לו הקדוש ברוך הוא, אין לך יפה מן הצניעות, שנאמר, ומה ה' דורש ממך כי אם עשה משפט ואהבת חסד והצנע לכת". אך מלשון הפסוק משמע דמיכה אומר שאין זו רק מידה יפה, אלא ציווי ממש. ובאמת בגמ' מצינו דאמרו "בא מיכה והעמידן על שלש", ומדוע הוסיף רש"י כאן לומר שזו היא מידה יפה?

עוד יש לדייק בלשון רש"י שכתב "מידה יפה", ולמה לא נקט "טובה" וכדו'?

הדבר יוסבר, בדא"פ, ובהקדים מה שמצינו בהבדל בין לוחות ראשונות ושניות:

אמרו חז"ל שלאחר ששבר משה את הלוחות הראשונות, אמר הקב"ה למשה "יישר כחך ששיברת". ולכאורה, אף שאכן יש תועלת בשבירת הלוחות – וכמבואר כמה ביאורים בזה, ואין כאן המקום להאריך בזה – הרי עדיין לכאורה פעולת שבירת הלוחות הייתה פעולה שלילית, ורק התוצאה והמסובב מכך הינו חיובי. אם כן, מדוע אמר הקב"ה "יישר כחך ששיברת"?!

והביאור בזה: פעולת מתן-תורה, בעת שירד הקב"ה על הר סיני והשרה את שכינתו בישראל, היתה באופן מקיף וחיצוני. הקב"ה "רוממנו מכל לשון", בבת אחת הפכנו לבני-מלכים. לא בכוחנו, לא בזכותנו, אלא רק מכוח בחירתו. לכן, הביטול שנפעל בעולם באותה שעה לא חדר בפנימיותם של ישראל.

מכיון שהתורה היא חכמתו (ויתירה מזו אף) רצונו של הקב"ה, הרי הדרך היחידה שתחדור התורה (דבר אין סופי) בשכל ובכוחות האדם (דבר בעל גבול) מוכרח להיות ביטול, וביטול אמיתי. לכן שבירת הלוחות, שפעלה ביטול בישראל, היא עצמה פעולה חיובית וטובה – הכנה וחלק מנתינת הלוחות השניות.

על-פי-זה יובנו דברי רש"י הנ"ל:

במתן תורה היו ג' פרטים (בכללות): "תשואות" מל' שאון ורעש, אך גם מל' נשיאה והרמה. בעת מתן תורה נפעל בעולם ובישראל הרמה ונשיאת ראש. אך הרמה זו היתה חיצונית בלבד, כאמור. בנוסף, היה גם "קול" (שענינו גילוי) ו"קהלה", חיבור פרטים יחדיו ליצירת ענין מקיף שלמעלה מהפרטים עצמם.

אך אופן הרמה והתקדשות שכזה, עדיין לא שולל ח"ו את עניין "עין רעה", שפירושה – כמו שכתבו מפרשי המשניות (אבות פ"ב) – חוסר ההסתפקות במועט. היינו, ששואף ורוצה עוד ועוד, ואין די לו במה שיש לו. נטיה זו בנפש האדם שורשה מהכרת ערך עצמו, וממילא רוצה הוא תמיד עבור עצמו את המיטב.

ולכן דייק רש"י להוסיף ש"ענוה" זו היינו מידה ותכונה בנפש, כי העיקר הוא אופן נפשו ומהותה, ולא די בהנהגה בפועל.

ובזה תתורץ קושיא אחרת: מדוע נתינת התורה בקולי-קולות הוא עניין של חסרון ופגם? אך כעת מובן, שהפרסום עצמו אינו החסרון, אלא הבעיה היא מה שעומד מאחורי זה, המידה ותכונת האדם.

על פי זה מובן מה שכתב רש"י שזו היא "מדה יפה", כי עניין היופי (כמו שכבר התבאר פעם) שורשו ועניינו הוא התכללות פרטים שונים ו(אפילו) הפכיים. ועניין זה, הענווה, מאפשר את היופי שבמדה.

ההוראה בפועל, לכל בני ובנות ישראל, מעניין זה מבוארת היטב בהפטרת הפרשה:

בהפטרה מסופר אודות טעות בני ישראל שהיו עובדי עבודה זרה בימי אליהו. כאשר הוכיח אליהו את בני דורו, אמר להם "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים". הוא לא תבע מהם לקבל עול מלכות שמים, אלא רק: בחרו צד, "אם ה' האלוקים – לכו אחריו, ואם הבעל האלוקים – לכו אחריו (ח"ו)".

כי שורש הטעות הוא הישות והגאווה, חוסר הנכונות להתבטל כליל ולמסור את מציאותו העצמית אל הנעלה ממנו. "לכו אחריו", אומר אליהו, קבלו את העובדה כי יש למסור ולבטל את היש והמציאות ולהפוך לאין.

[וזהו הטעם שהראה אליהו את הנס בכך שהאש ליחכה ושרפה אף את המים, כי ענין זה של ביטול המציאות פועל עד כדי כך שאף מים ואש יכולים לשכון יחדיו ולא לנגד זה לזה].

וזהו עיקר נקודת הדברים. כל עוד האדם הוא מציאות ויש, הרי מכאן שורש כל רע, אבי אבות הטומאה. כך גם להיפך – כאשר האדם מבטל מציאותו, זהו תחילת ופתיחת העליה מעלה מעלה אל אביו שבשמים. 

יום שישי, 7 בפברואר 2014

משהו לשבת - פ' תצווה

למדנו בפרשה (כב, כב):
"וְעָשִׂיתָ עַל הַחֹשֶׁן שַׁרְשֹׁת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר".

ופירש רש"י: "שרשת - לשון שרשי אילן המאחיזין לאילן להאחז ולהתקע בארץ, אף אלו יהיו מאחיזין לחשן, שבהם יהיה תלוי באפוד, והן שתי שרשרות האמורות למעלה (פסוק יד) בענין המשבצות. ואף שרשרות פתר מנחם בן סרוק לשון שרשים, ואמר שהרי"ש יתירה, כמו מ"ם שבשלשום, ומ"ם שבריקם. ואיני רואה את דבריו, אלא שרשרת בלשון עברית, כשלשלת בלשון משנה".

מדוע רש"י המתין בשלילת פירושו של מנחם בן סרוק עד לפסוק זה, ולא דחאו מיד על אתר? אמנם שם כתב רש"י מיד "שלשלאות", שבכך שולל את פירוש בן סרוק, שאין זה מלשון שורשים, אך מדוע לא האריך בכך שם.

עוד, בן סרוק הביא ראיה לדבריו שמצינו כן בלשון הקודש, שנכפלת האות ואף הביא רש"י ראיות אלו. אך רש"י כלל איננו מביא ראיה נגדית, ורק כתב "ואיני רואה את דבריו"!

בייחוד קשה סיום דברי רש"י "אלא שרשרת בלשון עברית, כשלשלת בלשון משנה". וכי איזו ראיה היא זו? בכך שבלשון חכמים מצינו מילה דומה, הרי שאי אפשר לומר ששורש מילת "שרשרת" הוא משורשים?

הביאור בזה, בדא"פ:
את המושג שורשים, מגדיר רש"י "המאחיזין לאילן להאחז ולהתקע בארץ". בפשטות רש"י נקט כפל לשון בלבד, וכי מה ההבדל בין אחיזה ותקיעה?
אך בעומק יותר יש הבדל מהותי: בעוד שאחיזה היא משהו חיצוני יחסית (שהרי האוחז לא קנה אא"כ אחז באופן שיכול לנתקו ושיאחז דבר שיש בו חשיבות, נמצא שלא האחיזה עצמה היא המקנה אלא יכולתו לנתקו מיד המוכר, ודוק). אך "תקיעה" מורה על תוקף יותר (ראה לשון אדה"ז בתניא פ"ג:"והדעת . . הוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה . . כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת א"ס ב"ה הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא") לאידך גיסא, הרי אחיזה היא גם מל' אחוזה (ראה לקוטי-שיחות חט"ו שיחה ד' לפ' ויגש) שהמקום הופך לא רק למקום שבו הדבר נמצא, אלא למקום של הדבר. משא"כ תקיעה מראה ורומזת על כך שהמקום מצד עצמו אינו מתאים ומקבל את הדבר.

כך שהשורשים למעשה מחזיקים במקל משני קצותיו: השורש הופך את העץ למחובר אל הקרקע בכוח רב (וראה ספ"ג דפרקי אבות) אך בד בבד מחובר אל הקרקע עצמה ועד שהקרקע הופכת לחלק מן העץ עצמו (ראה ריש שביעית).

כך גם השרשות המתוארים בפסוק, אינם רק מחברים את החושן אל האפוד, אל מול לב הכהן הגדול, הן תוקעים אותו בחוזק רב ש"לא יזח החושן" - "לשון ניתוק", כמו שמפרש שם רש"י.

ולכן, כל עוד שלא פירש הכתוב כל צורכו את מעשה החושן, אלא רק באופן כללי, הרי די בכך שנאמר שעל העבותות להיות "שרשרות", קשר כלשהו בין האפוד לחושן דיו. אך בעת שהקב"ה מצווה כי אל לחושן לזוח מעל האפוד, כן יש צורך לקשר עמוק יותר - לשורשים האוחזים ותוקעים היטב את האילן בארץ.

ולכן רש"י דוחה את פירושו של מנחם בן סרוק, מן הטעם ש"איני רואה את דבריו" - על פי פירושו כבר בראשית הדברים רמז הפסוק לעומק שכזה, אך רש"י (מפני ירידת הדורות, וכבאר נתבאר במקום אחר ענין זה) שחי בדור מאוחר יותר כבר אמר שהוא במילות הפסוק "אינו רואה את דבריו".

(לכן אין טעם לחלוק על דברי בן סרוק בפירוש הפסוק הראשון. רש"י אינו חולק על עצם פירוש המילה, ייתכן ובן סרוק צודק על פי כללי הדקדוק. אך רש"י כלל אינו רואה את הדברים בתוכן המילה, רק מאוחר יותר שתוכנו הפנימי של הקשר מתגלה, מבהיר רש"י כי דבר זה לא היה נראה קודם לכן).

אלא, אומר רש"י, שרשרת זו היא כמו השלשלת בלשון המשנה. והיכן מצינו שלשלת בלשון המשנה? "לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת" (ב"ק פ"ז). קשר שכזה שכוחו טוב להגביל את הכלב, שכולו לב, שישמש לטוב, זה נרמז בפסוק. קשר חיצוני בלבד.

אך הכהן הגדול, הנושא על ליבו את כל אחד מבני ישראל כפי שנרמז בי"ב אבני החושן. אותו כהן - איש החסד, המקרב אף את הבריות ואוהבם - הוא איננו מסתפק בשרשרת בלבד, הוא מושכם "בחבלי עבותות אהבה", הוא קושרם אל ליבו, את כל אחד מהם, גם הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, את כולם הוא מושך ומעלה משאול תחתית, והחושן "לא יזח", "ונשא אהרן את שמות בני ישראל . . על ליבו בבואו אל הקודש".

כך, בפרשה ששמו של משה נשיא הדור אינו מוזכר, מוזכרים כל שמות בני ישראל, ללא הבט על מצבם. כולם מוזכרים - ועל ידי זה נזכרים, מתעוררים בתשובה שלימה ומחזקים מחדש את השרשרת, את "יעקב חבל נחלתו".

ודבר זה נאמר במפורש בהפטרת הפרשה: "אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם", כאשר מספרים לבית ישראל, כי בתוכם נמצא "הבית" לה', כאשר מזכירים ליהודי כי בתוכו נשמה אלוקית, הרי מיד "ויכלמו מעוונותיהם", וחוזרים מיד אל מקומנו האמיתי והטבעי.