יום שישי, 30 במאי 2014

משהו לשבת - פ' במדבר

חמשת חומשי תורה חוץ משמותם ה'רשמיים', קיבלו גם כינוי. חומש במדבר, מכונה גם חומש הפקודים. הספר מתחיל במניין בני ישראל, ע"פ שבטיו, מבן עשרים שנה ומעלה, ושבט לוי מבן חודש ומעלה.

תופעה מדהימה היא, החוזרת על עצמה שוב ושוב בכל אחד ממניני בני ישראל, היא המספר העגול. בכל שבט ושבט מסתיים המספר באפס! פעמים עשרות ופעמים מאות, פעם אחרי פעם בלא יוצא מן הכלל. אך ישנו יוצא מן הכלל אחד: הבכורות, בהם נוקבת התורה מספר שאיננו עגול: 22,273.

התורה ודאי שאינה 'מעגלת' את מספרי בני ישראל, שהרי אם כן, היה על התורה לעגל גם את מספרי הבכורות. בנוסף, בפרשה מסופר אודות ה'החלפה' שביצע משה רבנו בלויים תמורת הבכורות, כך שמספר הבכורות העודף (273) היה צריך להיפדות בצורה אחרת. כלומר, מספר שבט לוי הוא מספר מדויק ולא מעוגל כלפי מעלה או כלפי מטה.

לאחר שהוברר שאכן המספרים הנקובים בפרשה אינם מעוגלים, אלא מדויקים, אנו נזקקים אם כן לבאר לשתי שאלות: ראשית, הכיצד? איך יתכן שעם שלם, יכיל בצורה עקבית פעם אחר פעם אך ורק מספר גברים בוגרים עגול? שנית: מדוע אכן התורה מתעקשת על מנין כה מדויק ופרטני. למשל, מספר הבכורות יכל להימנות כ-270, למי עזר ה'ושלוש' שנוסף למניין? שלש יותר, שלש פחות - למי זה משנה.

בנוסף, הרי ברור לכל שמספרם של בני ישראל אינו רק מספר אקראי, הוא מסמל משהו. גם מספר הבכורות אינו אקראי הוא מדוייק וברור. מהו התוכן הרמוז במספרים אלו?

המספרים עשר, מאה ואלף (גם רבבה לפעמים, אך בצורה פחות שכיחה) בקבלה מוסברים כמייצגי השלימות: עשרת המידות יחדיו, הם אלו שמשלימים זה את זה, התכללותם אלו באלו (למשל, ספירת החסד יכולה להמנות פעם אחת כיחידה אחת, אך באופן מושלם יותר היא מכילה עשר יחידות שונות: חכמה שבחסד, בינה שבחסד ועוד) הם השלימות הפנימית של כל עולם - ספירת הכתר, והתכללות נוספת שלהם זה בזה (למשל: חסד שבחסד שבחסד, חסד שבחסד שבגבורה ועוד), יוצרים את הנקודה הפנימית שבתוכם - פנימיות הכתר.

כשדבר מורכב ממספר שאינו שלם, הדבר נובע ממציאות שאינה שלמה, ממציאות הזקוקה לתוספת ממקור חיצוני אחר. לכן, למשל, כל דבר שבקדושה זקוק למניין (עשרה) יהודים, כי רק כך ישנה שלימות מציאותם של ישראל, על כל עשרת בחינותיה.

מציאותם של השבטים, היא מציאות שלמה העומדת כיחידה בפני עצמה, ובוודאי שהעם היהודי (כל יחידה בו, אך גם הוא בכללותו) מהווה מציאות מושלמת שאינה זקוקה להשלמה חיצונית.
שונים הם הבכורות, הם אינם יחידה שלמה והם זקוקים לסיוע על מנת להיות מושלמים.

הבכור, הוא למעשה לא רק הילד הראשון במשפחה, הוא גם מנהיג זוטא בכל משפחה. הבכורות במצרים היוו אליטה נחשבת, שדעתה ורצונותיה הינם גורם מרכזי בהחלטות העם והמלך. הבכור, הוא הסמל של שלימות האדם שבכל משפחה. וכמו שמוסבר הסיבה לחיוב כיבוד האח הבכור מפני שבו קיימת רוח האב יותר משאר הבנים, וממנו הם מקבלים את חיותם.

מעלתו של האדם על הבהמה, היא יכולתו לשלוט ולשעבד את רגשותיו לשכלו ולהבנתו. בעוד שהחיה והעוף רגשותיהם הם מולדות ובלתי ניתנים לשינוי ועיבוד, הרי האדם הוא בעל בחירה ושליטה מה ירגיש ומתי.

הבכור, נולד כמושלם ברגשותיו, והוא גם בעל שכל בריא. מה שחסר זו היכולת לערב את שני המערכות הללו יחדיו שיעבדו באופן סימולטני ומקביל. שהשכל יכתיב לרגש מה להרגיש, להיות אדם.

מספר הבכורות היה 22,273. כ"ב האלפים מסמלים את השלימות בכל אופני הביטוי של הבריאה המורכבת מכ"ב אותיות התורה. שני המאות הראשונות הינם השלימות בחכמה ובינה, בשני השלבים הראשונים של האדם הבכור הוא מושלם. חכמתו והבנתו על כל פרטיהם קיימים בלא מום ופגע.

הבעיה מתחילה בספירת הדעת. ספירת הדעת אצל הבכור מסתדרת יפה כל עוד מדובר עדיין על שלבים לא פרקטיים. חכמה שבדעת - נהדר, בינה שבדעת - מצוין, וכן הלאה. עד שמגיעים ל...הוד, הודאה וביטול. כשמגיע הזמן שהדעת יפעיל את מנגנון הביטול, היכולת של השכל לכפות את דעתו על מערכות אחרות שאינם מזדהות באופן אוטומטי עם מסקנות הדעת, היא בעיתית.

גם שם הדעת יכול להתקיים בלא תלות בגורם חיצוני, אבל אך ורק בשלבים התיאורטיים. כשההוד הדעתני מתחיל לחלחל לעבר הרגש - שם נוצרת הבעיה. את החסד שבהוד שבדעת הבכור לא יכול לייצר, וכן הלאה. אם כן, בבכור יש 273 שלבים מתוך 1000 נצרכים.

מה יעשה הבכור? ובכן, הלוי הוא המשלים והמתקן של בעיות הבכור. העיוות הבכורי מתוקן על ידי תפקיד הלוי. הלוי (והכהן) משעבד את חייו, את מעשיו רצונותיו ושאיפותיו למען המטרה הכללית. הוא אינו חי כלל את חייו הפרטיים. בכיבוש הארץ, הלויים כלל לא קיבלו חלק בא"י, הם כלל לא נחשבים כיורשי הארץ.  זו הניגודיות של הבכור, זה שאינו מסוגל לשעבד אפילו פרט מחייו למען מטרה אחרת.

ומה יעשו הבכורים הנותרים? הללו שהלויים לא הספיקו עבורם. הם נתנו חמשה שקלים, כל אחד מהם מורכב מעשרים גרה. סך הכל מאה גרה. השלימות של התכללות האדם - מאה.

כשם שהדבר בבכורות, כך הוא גם בכל אחד ואחת מישראל: על האדם לעשות לעצמו 'פדיון בכורות', לתת את שוויו העצמי אל הכהן. לוותר על ההערכה העצמית והתמקדות באישיותו ובטבעו הנפשי כמו שנולד ולהתחיל לבנות את עצמו מתחילה על-פי רצון ה'.

משהו לשבת - פ' נשא

למדנו בפרשה (ו, ב-ו):
"אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה' . . מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר . . תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ . . עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא".

בפרשתנו אנו למדים אודות דיני הנזירות. הנזיר אוסר את עצמו מן היין, וכל תוצרת הגפן, נשמר מפני הטמאות למת ואינו מגלח את שערותיו.

בתום תקופת ההתנזרות הנזיר מביא לבית המקדש קרבן וגוזז את שערותיו. חז״ל אמרו שהקרבן הוא כעין קרבן חטאת.

"וכי לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עלייך דברים אחרים?" 
(ל' הרמב"ם הל' דעות פ"ג)

דברי חז״ל אלו טוענים ביאור. אין ספק שהשתקעות בתאוות העולם ותפנוקיו אינם הדרך העולה בית א-ל. על ר׳ מאיר מסופר כי בעקבות מגוריו באזור שהתברך בשפע גשמי וביין משובח שכח את תורתו, עד שבמקום ״החודש הזה לכם״ קרא ״הטפש היה לבם״ (בדבר זה אגב, רמוז שרש הבעיה. הלב מתטפש ולא הראש. מבחינה עקרונית אין קשר בין תענוגות הגוף ושכחת התורה. אבל אין התורה מתקיימת אלא על מי שממית עצמו עליה, וכשעושים חיים התורה אינה מתקיימת).

אם-כן, נשאלת השאלה מפני מה התנזרות האדם מן היין המביא לידי דברים שאינם חיוביים, הימנעות מטומאה למת שאף היא אינה דבר חיובי כמובן, ואי תספורת הם חטא?

הפירוש הפשוט הוא, כי נטילת איסורים נוספים היא למעשה לקיחת סיכון עודף. אדם מן השורה שיגבר עליו יצרו ויתן עינו בכוס, ספק יחטא ספק לא, הנזיר ודאי חוטא.

החסרון בפירוש זה הוא, ההתעלמות מן המעלה החשובה והיתרון בנדר הנזירות. הטענה שאין לנדור שמא יכשל באי קיום הנדר, קשה להבינה. כאשר אדם מעריך את יכולותיו הנפשיות ומקבל על עצמו שלא לשתות יין, איזו סיבה יש לנו להניח שהוא לא יעמוד בהחלטתו?

אך אם נדייק בלשון הרמב"ם נראה שאינם מתרעמים על חוסר שתיית היין לכשעצמה, או ההקפדה על שמירת הטהרה ממת, כי אם על האופן בו בחר הנזיר לעשות זאת: באיסור, "שאתה אוסר עלייך דברים אחרים".

פעולת הנזיר איננה רק פעולה טכנית, הוא אינו שותה יין לדוגמא, אלא היא גם שינוי מהותי בהגדרת החפץ הנאסר. השימוש בחפץ הופך באחת ממותר לאסור. הנזיר בנדרו מכניס דברים תחת כנפי ממלכת האיסור. הוא אמנם אכן מתקדש ומונע את עצמו ממה שצריך בהחלט להימנע, אך בדרכו הוא מכליל דברים במקום שלא היינו רוצים לראותם.

יום חמישי, 8 במאי 2014

משהו לשבת - פ' בהר

למדנו בפרשה (כה, לח):
"אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים".

ופירש רש"י: "להיות לכם לאלוקים: שכל הדר בארץ ישראל אני לו לאלוקים, וכל היוצא ממנה כעובד עבודה זרה".

המקור לכאורה לדברי רש"י הוא מדברי הגמ'  בכתובות (קי, ב):

"כל הדר בארץ ישראל, דומה כמי שיש לו אלוקה, וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוקה (ומקשה על כך הגמ') וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוקה? אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה"
נמצא שרש"י ביאר את הפסוק על פי מסקנת הגמ' שם, ולא כהו"א.

השינוי בין מאמר חז"ל זה, לבין דברי רש"י הוא בולט. בעוד שהגמרא (למסקנא) אומרת שכל מי שגר בחו"ל נחשב כעובד עבודה זרה, הרי רש"י אומר שדווקא מי שיוצא ועוזב את א"י הוא הנחשב כמי שעובד ע"ז.
נקודה אחרת: הגמ' (בהו"א) נוקטת בלשון שלילה - "אין לו אלוקה", ואילו רש"י (ולמסקנת הגמרא) כתב שנחשב "כעובד ע"ז" – מעשה אקטיבי.
עוד שינוי, הגמ' נוקטת בל' רכה יותר "דומה", ואילו רש"י נוקט בלשון ברורה וחד משמעית. גם במסקנת הגמ' מוסיפה הגמ' מילה שרש"י השמיט – "כאילו", והדבר אומר דרשני.

רש"י כידוע איננו מלקט מאמרי חז"ל על החומש, וכפי שרש"י מעיד על עצמו כמה פעמים "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא". מה הוקשה לרש"י במילות הפסוק שלכך הוצרך לפרש את פירושו?

בפסוק ישנה לכאו' תמיהה: מבחינה כרונולוגית, ה' 'נהיה' אלוקי עם ישראל, עוד קודם שנתן להם את ארץ ישראל (בפועל, בהבטחה אכן הדברים באו יחדיו, שהרי ציווי לך-לך מארצך, היה יחד עם הבטחת 'כי לך אתננה', ועיין מש"כ בפרשת לך-לך. אך מ"מ לגבי ישראל לא באו לארץ ישראל עד לאחר מכן, ודוק ואכ"מ), שהרי מיד בצאתם ממצרים, מכונים עם ישראל "צבאות ה'". אם כן, למה הופך הפסוק את סדר המאורעות, כביכול תחילה הוציא ה' את ישראל ממצרים, אחר-כך ניתנה להם את ארץ כנען ורק לאחר מכן יהיה ה' להם לאלוקים.

לכך בא רש"י לבאר, שישנה בישיבת ארץ ישראל מעלה מיוחדת, שהדר בה ה' לו לאלוקים. אולם, מי שמעולם לא הגיע אליה - הרי אי אפשר לבוא ולומר שהוא עובד עבודה זרה, שהרי לא עשה כלום. גם מן הפסוק לא מוכח כן, רק משמע שאם עשה פעולה אקטיבית לעזוב את ארץ ישראל הרי כאילו פרק עולו של ה', והריהו עובד עבודה זרה.

זהו לאופן הלימוד של פשש"מ, אך הגמרא הלומדת באופן של דיוק ודקדוק, "במחשכים הושיבני - זהו תלמוד בבלי" (סנהדרין כד, א), הרי יכולה היא לדייק, ובג' פרטים:
הגמ' מדייקת, שישיבת א"י היא הפועלת את החשבת הגר בה כמאמין בה', ולא הכניסה לארץ, שהרי אם לא כן, רק העולה לארץ יחשב כמי שיש לו אלוקה, ואם-כן אף מי שמעולם לא היה בארץ עדיין יחשב כמי שאין לו אלוקה.
מאידך גיסא, הגמ' בהו"א חשבה שאי אפשר להחשיבו כעובד ע"ז, שהרי לא עשה מאומה, ולכן הגמ' מגדירתו בהגדרת הביניים: אין לו אלוקה. מכיון שהגמ' עצמה נכתבה בבבל, הרי אין מתאים לומר שנחשב היושב בחו"ל כעובד ע"ז, אלא אך ורק 'דומה'.

אולם למסקנת הגמ', עצם הישיבה בחו"ל היא עבודה זרה. אך לכך רש"י אינו מסכים, וסובר שרק היציאה מא"י היא הבעייתית.

הביאור בזה יובן בהקדם הסבר באופן עמוק יותר בהבדל בין הישיבה בארץ-ישראל והמגורים בחו"ל:
לכל דבר בעולם ישנה סיבה חיצונית וסיבה פנימית. למשל, "מפני חטאינו גלינו מארצנו", אך עם זאת אנו יודעים שהטעם הפנימי של הגלות הוא על מנת להגיע לגאולה אמיתית ושלימה, "לא גלו ישראל לבין האומות אלא כדי שיתקבצו עליהם גרים" - ניצוצות הקדושה שנפלו בין האומות.

הטעם החיצוני של יציאת מצרים הוא על מנת לקיים את הבטחת ה' לאברהם "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם. . ואחרי כן יצאו ברכוש גדול . . ודור רביעי ישובו הנה".
אך זהו הטעם החיצוני, ומהו הטעם הפנימי "אֲנִי (הבורא ית' כפי שאינו מוגדר בשום שם והגדרה, יתלבש בשם) הוי' (ויהיה) אֱלֹקֵיכֶם . . (יהיה)  לָכֶם לֵאלֹקִים". דווקא בא"י קיימת האפשרות לקיום כל התורה ומצוות, ודווקא כך הוא גילוי האלוקות בעולם.
לכן, היוצא מא"י לחו"ל כעובד עבודה זרה, זוהי עבודה הזרה לו, הוא שייך לעבודה נעלית יותר, אך אדם שמעולם לא היה בארץ - מי יאמר שהוא שייך לעבודה נעלית שכזו?

ההוראה מכך, עבור כל אחד מאיתנו, בין שהוא חי בחו"ל ובין בארצנו הקדושה: כשם שישנה ארץ ישראל במקום בעולם, כך ישנה גם ארץ הקודש בזמן – זמני התפילה והלימוד. יש "להתגורר" בזמני התפילה והלימוד, ולא לצאת מהם גם במשך כל היום, שגם בהולכו ברחוב הרי הוא הופך את הרחוב ל"ארץ ישראל", כפתגם אדמו"ר הצ"צ, לאותו חסיד שביקש לעלות לארץ לישראל.

ואז, "אני לו לאלוקים", ה' הוא כוחנו וחיותנו, להתגבר על קשיי הגלות והניסיונות, וכמאמר הבעש"ט שע"י שבאים לתיבות התורה והתפילה, מתהפכת ה'צרה' ל'צהר' ואור.

[אגב, ע"פ הידוע שעתידים בתי כנסיות שבחו"ל להקבע בירושלים בגאולה העתידה, הרי נמצא שכבר עתה הם חלק מא"י, וא"כ בבואו לבית הכנסת ובית המדרש, הרי הוא עתה בא"י, ודוק].  

יום שני, 5 במאי 2014

שבעה פרושים הם (סוטה כא) - ספירת העומר

מתוך דברים שהתפרסמו בעבר בבלוג "ד"ש מפרנקפורט".

"תנו רבנן, שבעה פרושין הן פרוש שיכמי פרוש נקפי פרוש קיזאי פרוש מדוכיא פרוש מה חובתי ואעשנה פרוש מאהבה פרוש מיראה.פרוש שיכמי - זה העושה מעשה שכם.פרוש נקפי - זה המנקיף את רגליו.
פרוש קיזאי, אמר רב נחמן בר יצחק  - זה המקיז דם לכתלים.
פרוש מדוכיא, אמר רבה בר שילא - דמשפע כי מדוכיא.פרוש מה חובתי ואעשנה, הא מעליותא היא? אלא דאמר מה חובתי תו ואעשנה.פרוש מאהבה, פרוש מיראה, אמרו ליה אביי ורבא לתנא: לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה"
סוטה כב, ב

כאשר לומדים את דברי חז"ל הללו, נראה כביכול מדובר בחלק מן הדוגמאות על מקרים יוצאי דופן, בלתי שכיחים. מן דמויות מן העבר הרחוק שיותר אינם מתקיימות בשופי.
אבל, כאשר ננסה להבין את מהלך המחשבה ואת עיקרי האידאלוגיה של כל אחד מן אותם פרושים תמהוניים נמצא את עצמנו מביטים לתוך ראי.

הפרוש הראשון, הוא העושה 'מעשה שכם'. מה עשו אנשי שכם? מנהיגם שכנע אותם שקיום מצות מילה, יאפשר להם שגשוג כלכלי וקשרי חיתון עם משפחת יעקב. אנשי שכם עשו את החישוב, והסכימו.
למעשה אנשי שכם צדקו, יתכן שהדבר אכן משתלם. אבל קיום מצוות בכזה אופן, הוא ארעי לחלוטין וחסר כל בסיס במהותו של האדם. השכמי הוא מטריאליסט מושלם: הוא אינו בוחר כי אם את הטוב, הנעים והנחמד ובכלי המדידה הגשמיים והחומרניים ביותר. הוא למעשה הולך אחר המרבה במחיר, וכאשר קיום תורה ומצוות מהווה האופציה הרווחית ביותר - הוא שם.

הפרוש השני, הוא הפרוש הנקפי, זה המהלך עקב בצד גודל, גורר את רגליו אנה ואנה. גם הוא אינו מסוגל להרים את רגליו מעל הקרקע ולראות רוחניות, אך בניגוד לראשון, שעושה זאת בשיטה הרי השני הוא 'לוזר'. הדרך היחידה שלו לקיום עצמי היא בשמירה קבועה על פרופיל נמוך, ובחוסר אקטביזם. שמירת תורה ומצוות מהוה אצלו מפלט ומגן מפני קשיי החיים. לא מפני שזהו הפתרון הטוב ביותר, אלא מפני שאין הוא מכיר פתרון אחר כל עיקר.
אדם כזה, למרות שהסיכוי שיום אחד יקום וישנה את אורח חייו הוא אפסי, עם זאת הרי מבחינה נפשית הוא בדיוק כמו הקודם לו: הוא כלל לא מתחבר רגשית או שכלית לקיום התורה ומצוות, הוא לא רואה בהם טעם ואף לא נהנה מהם. הוא פשוט שורד איתם.

הפרוש השלישי, הוא הפרוש הקיזאי, זה שעוצם את עיניו מלראות נשים, ופוצע בעקבות כך את גופו. זהו דמותו של מחפש הרוחניות וההגשמה העצמית. במהלך החיפוש הסזיפי, מוצא הפרוש כי ההתנתקות מן העולם הפיזי, ושבירת הגוף מהווה דרך בטוחה וקלה לחיי נפש רגועה יותר. זוהי דמותו של הנזיר הבודהיסטי גלוח הראש, המתקיים על מים ופירות וחי במערה שלגופו אין כי אם גלימה כתומה בלבד. זוהי דמותו של ה'פרוש' הקלאסי מן סיפורי החסידים: הוא צם מערב שבת לערב שבת, יושן על ספסל עץ ואינו נשוי.
למרות תחושת הרוחניות הנעלית שחש הפרוש הקיזאי, אף הוא חי בשקר. אין זו תחושה של קירוב לה' והדבקות בו. זוהי קריירה לכל דבר. גם קיום התורה והמצוות של הפרוש הזה אינם אמיתים, הפרוש נוהה אחר תחושות הנפש שחשה סיפוק משבירת הגוף, אך ביום שהסיפוק יעלם - גם הפרישות תעלם עמה. מבחינה מעשית - זה בלתי אפשרי. מבחינה תיאורטית זה מוכיח שלא מדובר באדם קדוש, כי אם באדם מבולבל.

הפרוש הרביעי, הוא ככל הנראה הנפוץ ביותר: הוא יהודי ירא שמים באופן כללי, הוא חונך על ברכי היהדות. הוא מבין - אבל הוא לא מרגיש. כלום. פשוט כלום, התורה והמצוות לא מדברים אליו, הוא עושה אותם כמו רובוט המתוכנת מראש. תחושותיו סותרות את הבנתו, ואין לו ברירה אלא להמשיך לחיות את חייו כשראשו כפוף, הוא מהלך כנוע ומושפל. הוא מרגיש כמריונטה הנשלטת בידים זרות, כמי שכפאו שד.
למרות שלעולם הוא לא יסטה אף לא בסעיף קטן מן ההלכה, אין זה היהודי האידאלי. הוא כלל לא שם, הוא למעשה כבול בתוך מסגרת. כך, שלמרות שהמסגרת לעולם לא תתפרק, הרי קיום התורה ושמירת המצוות של אותו יהודי - נמצאים בספק.
למעשה, הדבר מתבטא גם באופן מעשי בחיי היום-יום: אדם שכזה, לעולם לא יעשה כלום לפנים משורת הדין. אדם שכזה יחפש באופן בלתי-מודע אחר היתרים וקולות, ונקודה נוספת: במצוות של בין אדם לחברו הוא יכשל פעם אחר פעם.

הפרוש החמישי, הוא הפרוש של "מה עלי עוד לעשות". נראה כמו היהודי המושלם: הוא חי בחיפוש תמידי אחר קיום תורה ומצוות. הוא מדבר על כך, הוא חי את זה ומזה. מושלם? לא! החסרון שלו הוא שכ'מושלם' הוא לא מסוגל להבחין בחסרונותיו. הוא כלל אינו מבחין שעולם המושגים שלו מעוות, ולו במקצת. אדם חי ופעיל נושא בקרבו חסרונות, אבל בבית קברות כתוב רק שבחים. מי שמושלם - סימן שהוא מת. אם לא מיתת הגוף אזי מיתת הנפש, ואיני יודע איזה מהם קשה יותר.
קיום התורה ומצוות של המושלם סובל מכזב, לא שקר - אלא כזב. ההבדל הוא שהשקר יכול להתקיים רק בחוסר ידיעה של המשוקר. הכזב, קיים גם כאשר מכזבים על היודע את האמת. הכזב מכיל בתוכו ניצוצות של אמת. המשנה קוראת 'נחל אכזב' שמימיו מכזבים, גם לנהר שפוסק פעם בשבע שנים. הוא זורם בתוקף גם בקיץ - אבל לא תמיד, זהו הכזב. ה'מושלם' גרם לעצמו ולסביבתו להאמין שאין לו לאן להתקדם, הוא חי בעולמה של תורה ומתקיים ממנו, אבל הוא אינו יודע להתקדם ולהשתפר ולפיכך הוא איננו הפרוש האמיתי.

הפרושים השישי והשביעי, העובדים מאהבה ומיראה, הם כבר דרך עבודת ה'. לא הנדרשת, שהרי "משביעין אותו תהי צדיק", האדם יכול וצריך לשאוף ליותר, אך "מתוך שלא לשמה", הפנימיות של ה'לא לשמה', 'בא לשמה', טמון בתוכו זרע האמונה הטהורה של קיום תורה ומצוות האמיתי.

אלו הם שבעת המודלים הבסיסים של היהודי שומר התורה ומצוות. הם מסודרים בסדר עולה, מלמטה למעלה, וגם האדם צריך לשאוף לעלות מעלה מעלה, כאותה שלהבת הנר שאינה יכולה להפסיק מלנוע ושואפת תמיד לעלות אל-על, אל מקורה ושורשה. כך גם "נר ה' נשמת אדם". וכיצד מגלים זאת? על-ידי "נר מצוה ותורה אור".

יום חמישי, 24 באפריל 2014

משהו לשבת - פ' קדושים

למדנו בפרשה (כ, ב): "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן".

ופירש רש"י: "מות יומת - בבית דין, ואם אין כח לבית דין עם הארץ מסייעין אותן. עם הארץ - עם שבגינו נבראת הארץ. דבר אחר: עם שעתידין לירש את הארץ ע"י מצות הללו".

על התיבות "עם הארץ" מביא רש"י שני פירושים. אך אין זו הפעם הראשונה שמוזכר בתורה ביטוי זה, ולא ראה רש"י צורך עד כה להסביר את משמעותו. ובאמת, אינו מובן מדוע נזקק רש"י להסביר כלל את לשון הפסוק.

בנוסף, כידוע שכל דבר (בכלל, ובמיוחד) בתורה הוא בהשגחה-פרטית, נדרשת הסברה מהו הקשר והשייכות בין שני פירושי רש"י על פסוק זה. מה הקשר בין העובדה שעם ישראל כולו מחוייב ומצווה לסייע לבית הדין בקיום העונש לבין התואר "עם הארץ" ופירושיו השונים?

הביאור בזה, בדרך-אפשר:
הקשר בין עם ישראל והקב"ה מתחלק בכללות לאתערותא דלעילא ואתערותא דלתתא, או כפי שהגדיר זאת שלמה המלך, פעמים "אני לדודי (ורק אז) דודי לי", ולפעמים "דודי לי (ואז) ואני לו".

אחד ההבדלים בין שני סוגי הקשר, מתבטא כאשר חס-ושלום נפגם ונפגע הקשר. כאשר יהודי עובר עבירה ניתק (מעט מ)אותו חבל המקשר בינו לבין בוראו. מנקודת מבט וסוג קשר הנובע ובהתאם לעבודתו של היהודי, הרי שמעתה מתמעט או נפסק הקשר עם הבורא. אך מצד הקשר והשייכות שבין הקב"ה והיהודי שאינם תלויים במעשה הנבראים, הרי שאין כל הבדל. כשם שהקשר לא נוצר בגלל מעשה האדם, כך מעשה האדם אינו יכול לגרום להפסקת הקשר. אבל על ידי החטא, האדם שם מחיצה המפרידה בינו לבין הבורא ית', אך חלילה לא בין הבורא לבינו. "עוונותיכם מבדילים בינכם לבין ה' אלוקיכם", אך לא להיפך. ה' תמיד עם יהודי, גם בשעת החטא.

שני סוגי הקשרים מרומזים בכינוי שמכונה עם ישראל בפסוק "עם הארץ": הפירוש הראשון מציג את הקשר שאינו תלוי במעשי האדם, הארץ נבראה עוד קודם שנעשו המצוות, "עולם חסד יבנה", ברצון הבורא ולא בגלל מעשי האדם. הוא ית' בחר בנו ורצה בנו, ואנחנו לו לעם סגולה ולבנים יחידים.

הפירוש השני מציג את הקשר השני: ירושת הארץ תלויה בקיום המצוות, דווקא על ידם יש לישראל קיום. אם חלילה יחטאו ישראל - יגלו מארצם. ללא מעשי האדם אין קשר עם הבורא, ואם חלילה וחס יחטא ויפגום - כך יפגע ויתמעט הקשר עם ה'.

דבר זה מסביר עומק נפלא בדברי רש"י. כאשר חלילה וחס, חוטא יהודי ומעביר את בנו למולך, ובכך מנתק את הקשר עם הבורא כליל. הוא מתחייב מיתה.
[אגב, נקודה מעניינת: צא ולמד עד כמה חמורה עבירה, שהרי ידוע עד כמה חביבה לפני הקב"ה כל מצוה ומצוה. שהרי צמצם אורו הגדול על הצד, וירדה שכינה לגלות, ונשמה לגוף, וניתנה תורה לעם ישראל רק בכדי שיקיים יהודי מצווה. וכאשר זוכים ועושים את רצון ה', או אז ממשיכים אור אין-סוף ב"ה. ובכל זאת, עם ח"ו חוטא האדם אומרת התורה כי יש להפסיק את חייו הגשמיים. מדוע? הרי הוא יכול לקיים עוד ועוד מצוות? אף על פי כן, כיוון שחטא, עליו למות.
ומעתה צא ולמד עד כמה חשובה היא התשובה...]

דבר זה שייך במיוחד עם עבירת המולך. 

"עבודת אלילים היא ששמה מולך, וזו היא עבודתה, שמוסר בנו לכומרים ועושין שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש" 
(רש"י לעיל יח, כא) 
 תוכנה של עבודה זרה זו היא הנכונות לוותר על היקר ביותר, על הקשר החזק ביותר הקיים - בין אב לבנו. כאשר יהודי רח"ל חוטא וטועה עד כדי כך, הרי שזו היא הטעות החמורה ביותר שיכולה להיות.

ולכן מורה התורה כי את טעות זו יש לשלול ולמנוע בכל מחיר, הן בבית דין (על פי סדר והדרגה), ואם בכך לא די - גם כל עם הארץ. ועל כך מסביר רש"י את שני החלקים והדרגות. מכיוון שגם מצד הקשר העצמי והבלתי-תלוי במעשי האדם, העבירה חוצצת ומבדילה בין האדם לבורא.

ההוראה מכך עבורנו היא, ובמיוחד בעמדנו בימי הספירה, בהם אנו מתעסקים עם בירור המידות ותיקונם:
הקשר בין ישראל ה' הוא עצמי ומוחלט, ללא הבט על מעמדנו ומצבנו. אבל חובה לזכור תמיד כי אם חלילה האדם חוטא, הרי שהוא מתרחק כביכול מה', מאביו שבשמים.

חטא המולך כפשוטו אמנם פסק, אבל ברמה מסויימת הוא עדיין קיים. לעיתים האדם לוקח את הנשמה האלוקית, בנו של ה' יתברך, ומוסר אותה לעניינים לא רצויים, ה"מעבירין את הבן" למקום בלתי רצוי, בין מדורות אש התאוה. דבר המרחיק את האדם מאביו שבשמים.

וכידוע, שלמעשה כל עבירה היא בשרשה עבירה על איסור עבודה-זרה וכפירה בה', שהרי אם בשעת מעשה היה עומד מול עיניו העובדה כי "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", האמונה הברורה באחדות הבורא ובשלילת כל דבר אחר, בוודאי שלא היה האדם חוטא. אם כן, כל פעם שהאדם נכשל, בדקות שבדקות הוא חוטא בחטא עבודה זרה.

וכאשר זוכרים כי בכדי להמנע מלעבוד עבודה זרה היה מוכן למסור את נפשו על קידוש ה', מיד יתחזק האדם ויתגבר, יתקן את דרכיו וידבק בה', עד שאכן רואים בגלוי שאנו "קדושים - כי קדוש אני", כאשר "אתם מובדלים מהם הרי אתם שלי" (ל' רש"י לקמן כ, כו), שאנו מקודשים ושייכים לה' (ר' גם ל' רש"י כ, ג).

יום רביעי, 23 באפריל 2014

תשורה - 'קורטוב של דבש'

זה שבועות מספר שלא כתבתי, מפני סיבה שמחה, חתונתי בשעטומ"צ עם זוגתי תחי'. בלי-נדר השבוע אחזור לכתוב, עד להודעה חדשה.

מצורף בזה ה'תשורה' לחתונתי, "קורטוב של דבש" קראתי שמה. תוכן החוברת הוא למעשה המתפרסם בבלוג, לאחר עריכה ותוספת (לעיתים מרובה). כך שבכלל מאתיים - מנה.

חוני.

יום חמישי, 6 במרץ 2014

משהו לשבת - פ' ויקרא

למדנו בפרשה (ד, יט): "וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה".
ופירש רש"י: "ואת כל חלבו ירים - אף על פי שלא פירש כאן יותרת ושתי כליות, למדין הם מועשה לפר כאשר עשה וגו'. ומפני מה לא נתפרשו בו, תנא דבי ר' ישמעאל (זבחים מא ב) משל למלך שזעם על אוהבו ומיעט בסרחונו מפני חיבתו".

היינו שבקרבן ציבור לא פורט באריכות כל החלקים הקרבים על גבי המזבח, מה שאין כן בקרבן הכהן המשיח שפורט. ומסביר על כך רש"י הטעם כיון שישראל הם "אוהבו" של הקב"ה, ולכן על אף שחטאו הרי הקב"ה ממעט בסרחונן (וממילא בצורך בכפרה) מפני חיבתן.

ורש"י לשיטתו, שכך פירש גם במקור הדברים - במסכת זבחים.

המהרש"א (שם) נעמד על קושי מסויים בפירוש דברי הגמ', ממימרא אחרת דתניא דבי ר' ישמעאל: "מפני מה נאמרה (ויקרא ד, ו) פרוכת הקדש בפר כהן משיח ולא נאמר בפר העלם דבר של צבור, משל למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה אם מיעוטה סרחה פמליא שלו מתקיימת אם רובה סרחה אין פמליא שלו מתקיימת".

וביתר ביאור הוסבר בדברי רש"י (לעיל פסוק יז): "את פני הפרכת - ולמעלה הוא אומר את פני פרוכת הקדש, משל למלך שסרחה עליו מדינה, אם מיעוטה סרחה, פמליא שלו מתקיימת, ואם כולה סרחה, אין פמליא שלו מתקיימת. אף כאן כשחטא כהן משיח עדיין שם קדושת המקום על המקדש, משחטאו כולם, חס ושלום, נסתלקה הקדושה".

ולכאו' הדברים סותרים זה לזה, לפי הסברת רש"י: אם אנו אומרים שישראל נקראים "אוהבו" של הקב"ה, והקב"ה ממעט בסרחונן, איך ניתן לומר בד-בבד כי על ידי חטאם רח"ל "נסתלקה הקדושה"?

ולכן פירש המהרש"א באופן אחר. וצריך ביאור מהי שיטת רש"י והבנתו בזה.

עוד צריך ביאור, מפני מה ציין רש"י - שלא כדרכו - את שם בעל המימרא?

הביאור בזה, בדרך-אפשר:
סגנון לימודו של ר' ישמעאל (שיטתו בלימוד) הוא שמסתכלים על גדרי ישראל מקבלי התורה ולא על גדרי הקב"ה נותן התורה. מכיון שהתורה ניתנה לישראל, הרי מעתה הם כביכול "בעלי הבית" על התורה ועל פרטיה (הדרן עמ"ס פסחים - י"א ניסן תשל"ב, נדפס כהוספה להגש"פ עם לקוטי טעמים ביאורים ומנהגים). ובסגנון אחר: המשכת האלקות בגדרי העולם ולא העלאת העולם לדרגת האלוקות (ראה לקו"ש ח"ו ע' 119).

דבר זה מתבטא במימרות רבות של ר"י, אך לדוגמא המחלוקת (ברכות לה, ב) בין ר"י ורשב"י (תלמיד ר"ע) האם "הנהג בהן מנהג דרך ארץ" או "תורתן אומנותן". וכן הא ש"בנות ישראל יפות הן (ומ"מ) העניות מנוולתן" (ר' התוועדות חה"ש תשי"ט). ועוד הרבה.

על פי יסוד זה ניתן לבאר כיצד שני מימרות ר' ישמעאל עולות בקנה אחד: בעלות ישראל על התורה ועל המשכת האלוקות לעולם, פועלת שכאשר ח"ו יש חיסרון בעבודת ישראל הרי דבר זה גורם לביטול המשכת השפע האלוקי לעולם לגמרי ("משחטאו כולם . . נסתלקה השכינה"), כיון שלישראל כביכול בעלות ושליטה על התורה והשפעת השפע לעולם.

דבר זה עצמו גורם לכך שהפגם והחסרון נמחל ביתר קלות, אין זה משום שהפגם קל יותר, אלא משום ששורשם של ישראל נמצא בגלוי וממילא הכח לתקן את הפגם קיים כבר ובנקל.

הדבר יומתק בלשון "משל למלך שזעם על אוהבו ומיעט בסרחונו מפני חיבתו", שלכאורה היה לו לסיים מעין מה שהתחיל בו - "מפני אהבתו", או להיפך - "משל למלך שזעם על חביבו"?!

אך על פי המבואר כאן, מובן היטב, כי קשר של אהבה מורה (בדרך כלל) על דרגה המוגבלת במידה ועל פי טעם ודעת. מה שאין כן חיבה הרי (על אף שאינה בגילוי כל-כך כמו האהבה) שורשה גבוה יותר ואינה מוגבלת בטעם ודעת (ראה רש"י ריש פרשתנו, לקו"ש ח"ז ע' 24 ודוק). ולכן, הרי אף כש"זעם על אוהבו", הרי הכוח לתקן ולמעט הסרחון והפגם בא "מפני (ל' פנימיות) חיבתו" שלמעלה מחילוקי המדריגות השונות ובחינת הסרחון עצמו.

ההוראה מכל הנ"ל הינה ברורה: גם כשנמצאים במצב שנראה כביכול ש"נסתלקה השכינה", צריך לזכור כי חיבת ה' לכל יהודי קיימת בכל תוקפה, ובכוחו של כל יהודי להתגבר ולגבור על הסרחון והריחוק, ולהשיב את שכינתו של הקב"ה למקדש (הפרטי והכללי), שיתגלה כי בעצם הוא אוהבו של ה', בתמידות, וגם בעת החטא - "באמנה איתו".

(לכללות המבואר - ראה לקו"ש חכ"ז ע' 16 ואילך)