משהו לשבת - וזאת הברכה

למדנו בפרשה (לד, ב):

"וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן"

ופירש רש"י:

"ואת כל נפתלי: הראהו ארצו בשלותה וחורבנה, והראהו דבורה וברק מקדש נפתלי נלחמים עם סיסרא וחיילותיו:
ואת ארץ אפרים ומנשה: הראהו ארצם בשלותה ובחורבנה והראהו יהושע נלחם עם מלכי כנען שבא מאפרים, וגדעון שבא ממנשה נלחם עם מדין ועמלק. ואת כל ארץ יהודה: בשלותה ובחורבנה והראהו מלכות בית דוד ונצחונם. עד הים האחרון: ארץ המערב בשלותה ובחורבנה. דבר אחר אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון, הראהו הקב"ה כל המאורעות שעתידין לארע לישראל עד שיחיו המתים".

בסיום התורה וקודם פטירת משה מתואר את מה שראה משה בארץ ישראל, ובכללות ארבעה פרטים: נפתלי, אפרים ומנשה, יהודה והים האחרון. בכל אחד מהם ראה משה את שלותה ואת חורבנה ופרטים נוספים. אך בסיום הדברים נאמר כי משה ראה את "כל המאורעות שעתידין לארע לישראל עד שיחיו המתים".

בפסוק זה מרומז לא רק המאורעות של כלל עם ישראל במשך ההיסטוריה כולה, אלא גם סדר היום של כל אחד מישראל.

היום מתחיל עם "ארץ נפתלי", מלשון "נפתול נפתלתי" - הקשר של יהודי עם הקב"ה, באמירת מודה אני ומיד לאחר מכן (אחרי ההכנות הנדרשות) - תפילה.

עבודת התפלה משולה למלחמה, "שעת צלותא שעת קרבא", אז נלחמים ב"סיסרא וחיילותיו", המחשבות הזרות, במטרה להת"קדש נפתלי", להתחבר לה' בשעת התפלה.

השלב הבא הוא יציאתו של היהודי לעולם להופכו לקדושה. ובשלב זה יש שני פרטים: אפרים - תוספת קדושה והפיכת העולם לדירה לה', ומנשה - המלחמה בקליפות וביטולם. מלחמתו של יהושע הייתה לכיבוש הארץ, אך מלחמתו של גדעון הייתה להושיע את ישראל מידי מדין (כללות הקליפות, מדון ומריבה) ועמלק (תכלית הרע).

לאחר מכן מגיע זמן לימוד התורה וההתקשרות עם הבורא ית' על ידה. כחה של התורה, תורת אמת, הוא שאינה מושפעת ממציאות העולם ולכן התורה היא נצחית ללא שינויים. גם אמרו "מתניתא מלכתא" ו"כתר תורה", לכן יעקב דווקא "את יהודה שלח לפניו" - להקים בית מדרש ומקום ללימוד התורה.

ולסיום "עד הים האחרון", חשבון הנפש וסיום וגמר היום, מתוך החלטה ברורה כי מחר יהיה טוב יותר. קריאת שמע בערב קשורה עם ביאת המשיח, כמו שראינו שחז"ל בפירוש המילים "כל ימיך" נחלקו האם זה מלמד על קריאת שמע בלילות או על ימות המשיח.

משהו לחג - חג הסוכות

עניינו של החג הסוכות, כפי שהדבר מתבטא בשם שקראו לו אנשי כנסת-הגדולה, הוא "זמן שמחתנו". החג כולו חדור בעניין השמחה, כל פרט שבו.

[אחד מהטעמים לשמחה זו, כי חג הסוכות מבטא ומדגיש את ענין האחדות בעם ישראל: "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת", כמו גם ענין ד' המינים שכל אחד מהם מייצג חלק אחר בעם ישראל. משכך, הרי ממילא מתעוררת השמחה למעלה, כידוע שאין שמחה גדולה יותר לאב מלראות כיצד כל ילדיו חיים יחד בשלום ובאחווה, וכפי שהדברים למעלה - כך הם גם למטה].

לכן, למרבה הפלא, בקריאת התורה של חג הסוכות (ויקרא כב, לב) אנו קוראים:

"וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י ה' מְקַדִּשְׁכֶֽם"

ומפרש על כך רש"י:

"ולא תחללו: לעבור על דברי מזידין. ממשמע שנאמר ולא תחללו, מה תלמוד לומר ונקדשתי, מסור עצמך וקדש שמי. יכול ביחיד, תלמוד לומר בתוך בני ישראל, וכשהוא מוסר עצמו, ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס, שנאמר (דניאל ג יח) והן לא, ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין וגו', מציל ולא מציל, ידיע להוא לך וגו'".

מדוע הוצרך רש"י לבאר כי "ונקדשתי בתוך בני ישראל" הוא על ידי מסירות נפש, ודווקא שלא על-מנת שיתרחש עמו נס? האם קידוש ה' הוא רק על ידי מיתה?

יתירה מזו, כשיהודי רח"ל נהרג בגלל קיום המצוות והיותו יהודי, אע"פ שיש בכך פרט של קידוש ה', הרי יש בכך גם חילול ה', וכל' הפסוק (תהלים עט, י) "למה יאמרו הגוים איה אלקיהם". אם כן, על-פי פשוטו של מקרא ראוי היה לפרש את הפסוק בקידוש ה' שלא על ידי מיתה רח"ל.

ועל כולנה, כאמור, מהי שייכות פסוק זה ופירושו לענינו של חג הסוכות - "זמן שמחתנו"?

הביאור בזה, בדרך אפשר, הוא:

על מסירות נפש ניתן להסתכל בשני אופנים, שלמרות הדמיון ביניהם ההבדל ביניהם הוא שמים וארץ. יש מי שיאמר: מכיון שהתורה ציותה אותנו להיהרג ולא לעבוד ח"ו עבודה זרה (לדוגמא), הרי באם רח"ל יגיע מצב שכזה הדורש מסירות נפש, הרי ע"פ תורה עלי למות ובלא לעבוד עבודה זרה, ובכך לקדש שם שמים. יוצא שמסירות הנפש איננה עניין כללי, אלא פרט באיסור עבודה זרה, שבגללה מסר היהודי את נפשו. וכן הלאה בשאר ג' המצוות, או אף בכל מצווה ומצווה בשעת השמד.

האופן השני הוא שישנה מצווה נפרדת מאיסור עבודה זרה או מכל מצווה אחרת: מצוות מסירות נפש וקידוש ה'. אין כל קשר לאיסור אותו נדרש ה"י היהודי לעבור, ואין זה פרט במצווה אחרת, אלא מצווה בפני עצמה, שעליו למסור את נפשו ולקדש שם שמים ברבים כשידרש ממנו לעשות זאת.

ההבדל בין שני האפשרויות הוא מן הקצה אל הקצה: מהי מטרת מסירות הנפש? לפי האופן הראשון, הרי שבעצם המטרה היא לא לעבור את העבירה, עד כדי כך שכדאי וצריך למות בשביל כך. אם כן, אין למיתה מטרה בפני עצמה - וקידוש ה' הנפעל ממסירות נפשו של היהודי הוא רק תוצאה ופעולה נוספת - ואדרבה, באם ייעשה לו נס והקב"ה יצילו, מה טוב.

אך לפי הפירוש השני, הרי המטרה היא למות על קידוש ה', לקדש את שמו ית' על ידי כך שמראה במוחש ובגלוי כי ישראל דבקים בה' אלוקיהם עד כדי מסירת חייהם הגשמיים ממש. באם ייתרחש נס ולא ימסור את נפשו, הרי שהוא, היהודי, בסופו של דבר, לא קיים את מצוות קידוש ה'.

ולכן, מכך שחזרה התורה ואמרה "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל", הרי שלא די בכך ששם שמים לא יתחלל, אלא שישנה מצווה נפרדת - "ונקדשתי", למסור את הנפש.

ואף כי יש בפעולה זו גם מימד של היפך קידוש ה', הרי אין זה מתפקידו של היהודי לחשב חשבונות שמים. כך ציוונו ה', למסור את הנפש ללא כל חשבון, למעלה מגדרי העולם - וכך גם נעשה.

מסירות נפש זו היא היא המסירות נפש האמיתית, שאינה נובעת מתועלת כל שהיא ומפעולה היוצאת מכח מסירות נפש זו, ולכן היא גם הגורמת את השמחה האמיתית - ללא כל גבולות.

ב"ה בדורנו אין כל צורך למסור את הנפש בפועל, אבל את הכח שנותנת התורה לצאת מהגבלות הגוף ולמסור את הנפש (מלשון "אם יש את נפשך", הרצון) לה' באופן מושלם ומוחלט - יש גם יש. ושמחה פורצת כל גדר, "לכתחילה אריבער" עד לשמחה השלמה והאמיתית - שמחת הגאולה האחרונה שאין אחריה עוד גלות.

משהו לחג - יום הכיפורים

קריאת התורה בבוקר יום הכיפורים היא בעבודת יום הכיפורים במקדש.

ושם נאמר (ויקרא טז, ג): "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה".

ופירש רש"י:

"בזאת - גימטריא שלו ארבע מאות ועשר, רמז לבית ראשון".

והדבר הפלא ופלא! מדוע מחפש רש"י רמזים בפסוק כשפירושו ברור ומובן. ועוד, הרי גם בבית שני היו נכנסים לקודש הקודשים ביום הכיפורים, ומדוע לא רמוז בפסוק אף אודותיו?

[ומה שתירץ בשפתי חכמים, שבזמן הבית השני היו הכהנים הגדולים לא הגונים, פלא, שהרי שמעון הצדיק היה כהן גדול, וכן יוחנן כה"ג שהיה כה"ג שמונים שנה - ורק בסוף ימיו נצטדק - וכן ישמעאל בן פאבי (יומא ט, א), ומדוע לא החשיבם הכתוב?]

הדבר יוסבר ובהקדים קושיא נוספת, וחזקה עוד יותר:

מדוע אומר הפסוק - אמנם ברמז, אך עדיין - כי בית המקדש עתיד להחרב בתום ארבע מאות ועשר שנים? והרי החורבן הוא כעונש על עבירות ישראל וקלקולם, ואם כן ייתכן ולא יחטאו כלל, ולא ייחרב הבית. אם כן, איך התורה - שהיא נצחית - קובעת ואומרת כי קיומו של הבית הראשון יהיה רק 410 שנים?

הביאור בזה הוא, כי אף שאכן התורה קובעת כי המקדש הראשון יתקיים 410 שנים בלבד, לא נאמר בתורה כי הוא עתיד להחרב. אדרבא, יש בכך נתינת כח ועידוד לישראל, שבתום אותה תקופה יתעלו ויבנה להם מקדש מן השמים - המקדש הנצחי.

כלומר: העובדה שבית המקדש נחרב בגלל עבירות ישראל, אינה בסתירה לכך שהחורבן היה עתיד לקרות בלאו-הכי. אלא, שאם היינו זוכים היה ההרס כחלק מעבודות ההכנה לבניית בית המקדש החדש, ולא כחורבן.

[ובזה רמז נפלא: כי אף עתה, שהמקדש נחרב בגלל עבירות, מכל מקום בפנימיות החורבן הוא הכנה ושלב בבנין המקדש העתידי].

ע"פ זה מובן למה לא נרמז בפסוק גם המקדש השני, מכיון שמצד התורה שבכתב, המקדש השני יכול להיות כבר מקדש נצחי ללא כל הגבלת השנים, ולכן נרמז רק המקדש הראשון.

ובעומק יותר: ההבדל בין שני המקדשות מתבטא בין השאר בגילוי אלקות שהיה בהם. בעוד שהראשון נבנה באופן של "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל", בגלוי ובמוחש מלמעלה, הרי המקדש השני נבנה בידי בשר-ודם, וברשותו של מלך גוי. כלומר, המקדש השני הוא בכחם של ישראל ובעבודת המטה. לכן אין מקום לרמוז אודות המקדש השני בתורה שבכתב, שענינה גילוי מלמעלה.

הקשר של ענין זה ליום הכיפורים הוא ברור וגלוי: ענינו של יום הכיפורים הוא גילוי בחינת ה'יחידה', הנקודה הפנימית שבכל יהודי, בה הכל שווים, וכולם בנים להקב"ה, ללא כל התחשבות במעשי האדם. מבחינה זו באה התשובה והכפרה על עוונותיו של האדם.

ודבר זה מרומז בפסוק: "רמז לבית ראשון". אכן, הבית הראשון עתיד להחרב. אבל בכוחך לעשות תשובה, לשוב ולבנות את בית המקדש בתוכך מחדש, שהשכינה תשוב ותשרה בתוכך, ובנין זה - הוא נצחי, וגדול יותר מהבית הראשון, כמו שנאמר "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן".

משהו לשבת - פ' האזינו

בפרשת האזינו מצינו דבר פלא בפירוש רש"י, שכמותו לא מצינו בכל התורה:

לאחר שלימד ופירש רש"יאת כל הפרשה כולה, חוזר ואומר על הפסוק (לב, מג): "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" - "בפנים אחרים היא נדרשת בספרי, ונחלקו בה ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה דורש כולה כנגד ישראל, ור' נחמיה דורש כולה כנגד אומות העולם".

וחוזר רש"י ומבאר כיצד ביאר ר' יהודה וכיצד ביאר ר' נחמיה בכל פסוק ופסוק בפרשה.

לכאורה, מכיון שרש"י כבר ביאר באופן אחד - המשולב מב' השיטות יחד - בלא להביא שיטה שניה בכל פעם, כפי שנוהג כאשר שני הפירושים שקולים או שבכל אחד מהפירושים יתרון על הפירוש האחר, מוכח שלשיטתו הפירוש שהביא הוא-הוא פשוטו של מקרא.

אם כן, מדוע חוזר רש"י ומביא בפרוטרוט את כל מחלוקת ר"י ור"נ?!

הדבר יובן בהקדם שאלה כללית אודות שירת האזינו:

תוכנה של שירת האזינו הוא תוכחה ואזהרה לישראל על העתיד להתרחש באם ח"ו ישמרו את חוקי התורה, ואת התלאות הרבות שיעברו עליהם בזמן גלותם.

אם כן, איך מתאים שדברי תוכחה אלו יאמרו בסגנון ובצורה של שירה? שירה נאמרת מתוך שמחה, הרחבת הלב ומנוחת הנפש. כיצד ייתכן לשיר כאשר מתוארים כל תלאות וייסורי הגלות המרה?

[בדיחה מפורסמת, על אותו ילד השב בסוף שנת הלימודים וגליון הציונים בידיו. מתבונן האב בגליון, ועיניו חשכות: גמרא - בלתי מספיק, תורה - בלתי מספיק, סדר והתנהגות - בלתי מספיק, וכן הלאה והלאה, לבסוף מופיעה: "שירה - מצויין". או אז קיבל הילד סטירה מצלצלת מאביו. "מדוע, אבא?", שאל הילד הבוכה, "אבל הרי קיבלתי מצויין!", הסביר האבא: "כל כך גרוע אתה בלימודים - ואתה עוד שר?..."]

שאלה דומה אפשר לשאול לגבי הפטרת הפרשה (בשנים שאינה חלה בעשרת ימי תשובה), שאף היא שירה:

שירת דוד עוסקת כל-כולה בתלאות ובייסורים שעברו על דוד, אם כן, מדוע הוא שר? אך התשובה היא ברורה: לאחר כל הייסורים והתלאות, ובכל זאת דוד עודנו חי כדי לספר אודותם, הרי בוודאי ובוודאי שהשירה היא ראויה, וכמו שמסיים "וּמוֹצִיאִי מֵאֹיְבָי, וּמִקָּמַי תְּרוֹמְמֵנִי, מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי. עַל-כֵּן אוֹדְךָ ה' בַּגּוֹיִם, וּלְשִׁמְךָ, אֲזַמֵּר".

כך גם שירת האזינו, אף שכולה תלאות וייסורים, הרי מכיון שאנו בטוחים ויודעים בוודאות מה הוא סופו של התהליך - "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו" - הגאולה האמיתית והשלימה, הרי שאף על תלאות אלו אנו אומרים שירה.

עפ"ז מובן היטב למה חוזר ומבאר רש"י את כל הפרשה לפי שיטת ר"י ור"נ, אף שהם אינם ע"פ פירוש הפשט, אותו פירש לאורך הפרשה:

בין ר' יהודה ור' נחמיה קיימת מחלוקת יסודית ושיטתית. כיצד יש ללמוד כל דבר, האם העיקר היא הכוונה הכללית או הפירוש הפרטני שבכל פרט (אף שהכוונה הכללית איננה מתאימה בהכרח לפירוש הפרטני). ר' יהודה - מל' הודיה וביטול, מבטל את הפרטים לשם הענין הכללי, ואילו ר' נחמיה - לשון נחמה ופיוס, משתדל להתאים לכל פרט ופרט את הפירוש הפשוט, אף אם אין הדבר מתאים לכללות הביאור.

בין כך וכך, אף שאין הפירוש מתאים ע"ד הפשט, שני האופנים מוסיפים הסברה בשני הכיוונים - הנחמה העתידית וריבוי התלאות שיהיו בזמן הגלות, ושני הפרטים, אף שאינם בהכרח מתאימים לפשוטו של מקרא, מכיון שהם נותנים טעם והסברה להיותה של השירה - שירה, יש מן הטעם להביאם בסיום כל דברי השירה, בכדי להסביר את מהות היות פרשה זו שירה.

ענין זה קשור בקשר בל יינתק להיותה של שבת זו - שבת "תשובה": עניינה של תשובה - ושל שבת תשובה בעיקר - היא תשובה בעצם, תשובה עילאה. לא רק תשובה על חטאים, עבודת התשובה בכל השנה, אלא בעיקר תשובה מל' "תשוב ה'", השבת והחזרת הנשמה האלוקית והעלאתה למעלה יחד עם כל ניצוצות הקדושה ובירור העולם ע"י ירידתה למטה.

ירידת הנשמה למטה משולה לגלות, גלות קשה ומרה, אך עם זאת טעם ירידת הנשמה ברור: "ירידה לצורך עלייה", ודבר זה מעורר שמחה, מכיון שעל אף כל היסורים והתלאות, הרי בסופו של דבר אומרים שירה על כך, "אודך ה' כי אנפת בי".

וההוראה מכך ברורה: כאשר מגיעה שבת תשובה, לאחר שכבר ברור לנו שנכתבנו ונחתמנו לשנה טובה ומתוקה, עלינו להיות בשמחה על הזכות הגדולה שזוכים אנו לגרום נחת רוח לאבינו שבשמים, בירידת הנשמה למטה וקיום התורה והמצוות בהתלבשותה בגוף גשמי, מתוך הרחבה בגשמיות וממילא ברוחניות.